"בית הזוועות" של ורד לב + השתיקה עדיין רועמת - דבורה לדרמן-דניאלי

"בית הזוועות" של ורד לב

במהדורת ששי של ערוץ 10 שודרה כתבה קשה לעיכול, שחשפה את האשליה שמשפחה היא המקום הבונה והבטוח שלנו

לפני כשבוע עלתה בסלונה הכתבה "האויב שבפנים" אשר עסקה בנושא הקשה כל-כך של תקיפה מינית וגילוי עריות. כהמשך לאותו שיח מצמרר, עלתה במהדורת יום שישי האחרון של ערוץ 10 הכתבה "בית הזוועות" ובה סיפורה של ורד שנאנסה על ידי אביה מגיל שלוש.

אין ספק שערוץ 10 נזקק למידה ניכרת של אומץ כדי להעלות את הסיפור הקשה בערב יום שישי, המסמל את המשפחתיות הישראלית. סיפורה של ורד חושף את האשליה שכולנו מנסים לאחוז בה (גם כשהיא מתפוצצת לנו בפרצוף) שמשפחה היא המקום הבונה והבטוח שלנו. לפעמים הבית והמשפחה הם המקום בו נעשים הפשעים הנוראים ביותר. משפחתה של ורד היא משפחה "טובה". אביה האונס הוא איש מחקר מכובד בטכניון, אמה- שהתעלמה במכוון ממעשי האב המזוויעים והשיבה אותו לבית כ"מזמינה" את המשך מעשי האונס, היא רופאה. כלומר, לא מדובר בהורים נרקומנים או במשפחת פשע. האונס מתרחש בכל מקום, וילדות מותקפות, מנוצלות ונאנסות גם במשפחות הכי טובות.

תיאורים קשים לעיכול

ורד לב מגוללת בכתבה את תהליך ההיזכרות – מתיאור ידו של האב המלטפת לה את הישבן, חיקוי אקט האונס דרך משחק בובות, דמותו העירומה של האב שוכבת לידה במקלחת, ועד לזיכרונות ברורים שבהם האב ומכר נוסף אונסים אותה על שולחן הסלון הביתי. התיאורים הגופניים בוטים, קשים לעיכול, אך "עושים את העבודה" – הצופה נותר מזועזע עד לעומקי נשמתו כשוורד מתארת כיצד אביה "אונס אותה בתחת", וברקע מופיע משחק אילוסטרציה של בובות המבצעות אקט אנאלי האחת בשנייה.

מטרת הכתבה העיקרית היא, כנראה, לקדם את תיק התביעה של ורד כנגד אביה, תיק המתעכב בצורה פושעת כבר ארבע שנים. מעבר לזאת, הכתבה מעלה את המודעות הציבורית לתופעת גילוי העריות, שהיא תופעה מושתקת ברובה.

דיסוציאציה וניתוק

מאידך, לצד העלאת המודעות לתופעה עצמה, חשוב היה לא פחות לדבר על הקושי של ילדה העוברת גילוי עריות לתפקד בתוך מערכות שלא קשובות למצוקותיה–  בגן, בבית הספר – היכן היו הגננות? היכן היו המחנכות? כיצד ילדה גדלה כשכל לילה היא חווה מחדש את הטראומה? מה קורה לה בגוף? כיצד היא מתמודדת עם סימפטומים טראומטיים? ילדות ששורדות גילוי עריות מפתחות תופעות חמורות של דיסוציאציה וניתוק, המחבלות קשות בחייהן ובתפקודן, ולתכנים הללו לא הייתה התייחסות בכתבה. האונס חי בגוף גם שנים רבות אחרי שהתרחש, וחשוב היה להבין זאת כשעלה בכתבה נושא סבלה של הנאנסת ואטימות הממסד. על תקופת עלייתו של הזיכרון מתוך עומקי ההדחקה העידה ורד שבתקופה זו "היא לא ישנה ולא אכלה" – אז מה כן קרה בתקופה זו? זיכרון מודחק שעולה מלווה בעירור (מצב של ריגוש או מתח פסיכולוגי מוגברים) עז וקשה להכלה של תחושות גוף וחרדות אימה, ולכן חשוב היה לשמוע כיצד עברה ורד את החוויה המפרקת הזו של עליית זיכרונות מודחקים.

גדולת הנפש של השורדות

יתכן שהנושאים הללו נעדרו מהכתבה כיוון שהתייחסות לערעור נפשי ולחוסר תפקוד הייתה עלולה להזיק לוורד בזירה המשפטית, בה היא נדרשת להראות בעיקר את יציבותה הרגשית ואת תקפותם של זיכרונותיה. עם זאת, ללא התייחסות להרס היסודי של מבני הנפש ושל כוחות האגו המגבשים, אשר נוצר בעקבות גילוי העריות, לא ניתן להבין לעומקו את הסבל ולא ניתן להעריך את הנזק העצום שנוצר, ואת גדולת הנפש של השורדות, כורד, המצליחות להיאבק על שפיותן ויציבותן הרגשית למרות הכול, ואף מעזות להשמיע קולן לנוכח הזוועה.

צילום: TheAlieness GiselaGiardino²³, פליקר

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

השתיקה עדיין רועמת

ורד לב שובתת רעב באוהל מחאה בודד מול הכנסת. לאחר ארבע שנות מאבק להרשעת אביה האנס, הפרקליטות סגרה את התיק, ולה אזלו הכוחות

על הפעם הראשונה בה ראיתי את ורד לב כתבתי פה לפני כשבועיים. היא הופיעה על המסך במהדורת יום שישי של ערוץ 10, מישירה מבט, בוטה, אמיצה, מגוללת את סיפור ילדותה כילדה בת 3 שנאנסת, כדרך שגרה, על ידי אביה. בעיניה זיהיתי את אותו מבט שברירי, פצוע, מעונה ומותש, האופייני לניצולות התעללות מינית. מניסיוני, שום דבר לא יכול להישאר ממש שלם בעקבות חווית הריסוק הטוטאלי שחווה ילדה הגדלה במציאות בה גבולותיה הגופניים, כמו גם גבולות העצמי שלה, נפרצים ללא שום התחשבות ברגשותיה ובכאבה. גופה של ילדה שנאנסת עובר הצפה של גירוי, אותו הוא אינו יכול להכיל.

כדי להתמודד עם ההצפה ולהגן על שפיותה של הנפש, הגוף עושה את כל מה שביכולתו כדי לקבור את כוחות ההרס עמוק בתוכו. הוא הופך להיות "בית קברות מהלך" – והילדה הופכת לחייה-מתה במובנים רבים. היא גדלה ומתפקדת לכאורה, אך סבלה היומי כבד מנשוא. מנגנוני ההדחקה עושים את שלהם, והילדה הגדלה לא תזכור, פעמים רבות, שהאירועים בכלל התרחשו. אולם גופה הנושא את זיכרון אותם אירועים בתוכו, ידבר אותם בשפתו – דרך כאבים שונים, הפרעות אכילה, חרדות, דיכאונות ועוד.

מתוך הבנה זו, יצאתי לפגוש את ורד פנים מול פנים. רציתי להביא את הקולות שאולי פחות נשמעו בתוך תיאורי ההתעללות המזעזעים – רציתי לתת קול לחוויה המושתקת שמכלה את חייהן של ילדות כה רבות, של נערות כה רבות ושל נשים כה רבות, מבלי שתהיה לה הכרה מספקת.

ילדה מעונה, שוקעת לתשישות

אני פוגשת אותה באוהל המחאה הבודד שלה, בגן הוורדים אל מול הכנסת. שביתת הרעב אותה החלה לפני כשבועיים כבר מראה בה ובגופה את אותותיה. אולם למרות חולשתה היא מגייסת כוחות וקמה אליי, כדי לספר את סיפורה – וכדי לזעוק את זעקתה.

"אני עכשיו מרגישה שאני את המלחמה שלי כבר עשיתי. ארבע שנים אני נאבקת כדי שאבי האנס יורשע. אין לי כוחות יותר. אני צריכה שמישהו אחר יעזור לי כעת לנהל את המאבק הזה. הפרקליטות, שטענה בתחילה שהתיק שלי חזק מבחינת ראיות, סגרה את התיק. אני מרגישה שאני נלחמת עבור כל הילדים שנאנסים. זהו מאבק חברתי ברוע שהוא אב כל החוליים החברתיים שלנו, ואני לא מרגישה שלמישהו באמת אכפת, שמישהו כאן באמת מתגייס לעשות שינוי. במשך כל הארבע שנים הללו שהפרקליטות מתמהמהת עם התיק, אבי מסתובב חופשי, עושה בייביסיטר לנכדותיו, כמו הרבה מאד אנסי ילדים כמוהו – ואף אחד לא עושה כלום".

כשורד פנתה לאחד המומחים המקצועיים בתחום, כדי שיסייע לה באופן פעיל יותר במלחמתה, היא קיבלה את התשובה שגילוי עריות תמיד היה ותמיד יהיה, ושהמלחמה הזו "גדולה עליו". אם היא גדולה על כתפיו של איש מקצוע בתחום, חשבתי, איזה סיכוי יש לאישה-ילדה פגועה וחבולה כמו ורד לשרוד את המלחמה הזו?

איך התמודדת כל השנים? איך ילדה שחייה במציאות של טרור נוראי כזה הולכת לגן, לבית ספר?

"אני זוכרת הרבה עצב. הרבה כאב ועצב. התחושה שלוותה אותי הייתה שאני שונה, חייה במציאות אחרת משל שאר הילדים, וניסיתי כל הזמן להיות כמו כולם, ליהנות כמו כולם, אבל לא הצלחתי. העצב סגר עליי. יותר מאוחר פיתחתי דיכאונות רבים והשמנתי מאוד. סבלתי מהתקפי אכילה בולמיים והאשמתי בעיקר את עצמי ואת ההשמנה שלי במצבי. ואז הפסקתי לאכול. הייתי מאוד עסוקה בלהימנע מאוכל – היום אני מבינה שזה היה מפלט של התודעה שלי מזיכרונות האונס וההתעללות. רזיתי מאוד, וחשבתי שעכשיו הכול יהיה טוב יותר, אבל אז התחילו להופיע הכאבים – כאבים נוראיים בכל הגוף. הגוף שלי כולו היה מכווץ כל הזמן- הייתי ישנה כשרגליי מכווצות וידיי קפוצות. פיתחתי קשיי עיכול שונים והפרעות אכילה קשות. הייתי מוצאת את עצמי פתאום חסרת יכולת לזוז, להרים יד או להרים את רגליי… היום אני מבינה שאלו היו התקפי אימה האופייניים לקורבנות אונס. עם השנים הכאבים הלכו והתחזקו, עד שהם מנעו ממני לעבוד ופגעו קשות בתפקוד היום יומי שלי. חשתי רב הזמן חלשה מאוד, ממש מפורקת. כאילו הגוף שלי זקן ומורעל מבפנים".

ומתי עלו הזיכרונות?

"כשהייתי בהודו התחלתי תהליך של טיפול עצמי. התחלתי להקשיב יותר לכאבים, חוויתי אותם, ואז גם עלו הזיכרונות. למשל- היה שלב שהיד שלי התנפחה וכאבה מאוד, ועם חווית הכאב עלה זיכרון האונס, בו לפתו את ידיי והחזיקו אותן מאחורי גבי כדי שלא אתנגד. שם גם התחלתי להיות מודעת יותר לתופעת הפדופיליה ולמימדים העצומים שלה. הבנתי מהר מאוד שאנשים פשוט אדישים שם לתופעה ואדישים לסבל של הילדים. חזרתי לארץ, מתוך תקווה ואמונה שכאן זה יהיה אחרת. שכאן, בישראל הנאורה, כביכול, המערכות לא ישתקו אל מול אונס ילדים, אבל נוכחתי לדעת שגם כאן קיימת אדישות נוראה בעניין. אנסים לא מורשעים, ואם הם מורשעים הם מסתובבים למרות זאת באופן חופשי, או מקבלים עונשים מגוחכים המאפשרים להם מהר מאד לחזור לבצע את פשעיהם. לארגוני הנשים אין שיניים, והמקסימום שהן יכולות לעשות זה ללטף ולהרגיע, אבל לא ממש לעשות משהו נגד אותם אנסים. הפרקליטות מתנהלת בנושא בעצלתיים, ואת יודעת מה תשובתם הפורמאלית על סיבת הגבלת שנות התביעה (חוק ההתיישנות)? הרצון להפחית את עומס העבודה עליהם… אנשים כביכול תומכים, אך לא מוכנים להתגייס ולהילחם. באדישות הזו הם למעשה משתפים פעולה עם הרוע של מעשה האונס".

לא הרבה השתנה

אני שומעת את דבריה ולא יכולה שלא להסכים עימה לגבי האדישות הציבורית – אוהל המחאה עומד רוב הזמן ריק מאנשים, מלבד כמה חברים קרובים המלווים אותה. אין במקום מחאה מאורגנת של ארגוני הנשים, אין מעורבות של נשות תקשורת פמיניסטיות (מלבד ריאיון קצר בתוכנית הרדיו של יעל דן), אין התגייסות משמעותית של נשים למאבק, ולכן גם אין בינתיים שום לחץ תקשורתי או ציבורי על הפרקליטות.

תוך כדי שיחה אני רואה כיצד ורד הולכת ושוקעת, לתוך התשישות, העייפות והייאוש. היא נשכבת ומתכסה, ואני יכולה ממש לראות את אותה ילדה מעונה בת ה-4 , שנותרת לבדה להתמודד עם הפשעים הנעשים בה. המראה הזה מכה בי, ואני נזכרת איך חשתי אני, כילדה בת 4, כשנאנסתי על ידי מכר של המשפחה, ולא ידעתי אפילו כיצד לקרוא לעזרה.

יותר מאוחר מופיעה קבוצת נשים שמודיעות מראש שהגיעו לביקור קצרצר. לאחר כרבע שעה, לפני שהן ממשיכות בדרכן, אחת הנשים מספרת שגם היא חוותה אונס בילדותה.

עוד ועוד סיפורים מצטלבים בנקודת מפגש אחת, של אונס והתעללות מינית. עוד ועוד נשים חושפות סיפורים מצמררים. עוד ועוד ילדות פנימיות מפסיקות לשתוק וחושפות את סודן הנורא, ועם זאת, אל מול דמותה הדועכת של ורד השוכבת באוהל המחאה המיותם כבר שבעה ימים, לא יכולתי שלא לחוש שלא הרבה בעצם השתנה, והשתיקה – עדיין רועמת.

צילום: Miss Cartier, פליקר

לקוח מתוך אתר סלונה - הפוסטים הורדו מהאתר ושוחזרו באמצעות גוגל מטמון