לא להקפאת ההתנחלויות

עשור וחצי אחרי הסכם אוסלו ואין סימן לסוף הסכסוך. הרבה מילים כבר נכתבו עליו, ועידות ויי, קמפ דיוויד, אנאפוליס ועוד, אך הסכסוך לא רק שלא נפתר אלא רק מחריף. הטבח בעזה גרם לכך שבקרב חלק גדול מהציבור הפלסטינאי שהאמין באפשרות לשלום, נמצא היום בספק גדול. בישראל המצב הוא כזה הוא ששרים בממשלה קוראים לארגוני שמאל בשמות של מחלות, וח"כ דנון אף קרא לפרק את "שלום עכשיו".

כל זה מראה שאם נמתין עוד קצת זמן בלי להגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים, כל מה שיהיה כאן הוא מאבק דמים בלתי נגמר. לאחרונה חודר לתודעה של האזרח הישראלי נושא חדש -ישן על מנת להסית את תשומת הלב מהאין מו"מ - הקפאת התנחלויות.

הסכמה על חשיבותה של הקפאת ההתנחלויות השתלטה על חלקים רבים בחברה הישראלית פרט לכמה (או הרבה) קיצוניים בימין, ועל האוכלוסייה הבינלאומית. הדרישות מישראל הן כבר לא לצאת מכל השטחים הכבושים, ולהגיע להסדר עם השכנים, אלא להקפיא את ההתנחלויות. פתאום ההקפאה עצמה הפכה ללב ליבם של ארגוני השמאל כמו "שלום עכשיו".

המצדדים בהקפאה טוענים שזהו שלב בדרך למו"מ. לפי קצב החלפות הממשלות בארץ וגידולו של הימין, הדבר היחיד שתוביל אליו הקפאת התנחלויות היא הקפאה במו"מ עם שכנינו. בדומה להסכם אוסלו ולהתנתקות, ההקפאה היא מעשה גרוע שעוטפים אותו בעטיפה יפה. טיעונים כמו "אנחנו לא בונים יותר, אז מה כולם רוצים מאיתנו?" יצוצו מכל חור.

במקום להתעסק בתהליכים שלא יובילו לשום מקום, הגיע הזמן לשבת ולסגור את נושא הכיבוש ביש"ע (כן, יש כיבוש גם בעזה) ובגולן ע"י מו"מ שתכליתו לסיים את האפרטהייד הישראלי פעם אחת ולתמיד.

בדידותו של ליברמן

לאחרונה או שלא כל כך הבין שר החוץ של ישראל שבהיותו מתנחל תפקידו כשר החוץ חסר כל תוכן. הוא לא רוצה ולא יכול להיות שותף לתהליכים המדיניים, הוא לא רצוי ברב הקהילות בעולם, ושיחות רציניות עם מדינות ערב הוא כנראה לא ינהל לעולם. איש שאיים להפציץ את סכר אסואן וכמעט גרם למשבר דיפלומטי עם בין ישראל למיצרים, החליט שהוא חייב להיות חלק מתודעתם של אזרחי ישראל בכל מחיר.

כדי שלא נשכח שהוא שר בכיר בממשלה ליברמן החליט להוריד את זכר השואה לתחתית שכמעט אף פוליטיקאי לא הצליח לעשות (בכלל, נראה לפעמים שפוליטיקאים מתחרים ביניהם על ניכוס וזילות האירוע הטרגי הזה). ליברמן יצא בהתקפה חסרת תקדים אפילו במונחים שלו, והשווה את סירובה של ממשלת שבדיה לגנות את הכתבה שהציגה את דעתו של הכותב בלבד לשתיקתה כביכול של שבדיה שואה.

אחרי שראשי הקהילה היהודית בשוודיה טענו שליברמן הוא הגורם לבעיה, הבין ליברמן שהוא מיצה את הנושא ועבר לטפל בעובדי משרדו ובכוונתו למנוע מאזרחים שלא שירתו בצבא להשתתף בקורס צוערים של משרד החוץ. עפ"י חוו"ד משפטיות הדבר בלתי אפשרי, כך שגם הוא לא יצליח.

לא שכחתי גם את הצעותיו לפסול ח"כים ערביים מלכהן בכנסת, חוק הנכבה, חוק האזרחות, ברית הזוגיות, התבטאויות של שר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ ושל עוזי לנדאו, שרים בממשלה מטעם מפלגתו של ליברמן.

ואני שואל מה עוד מתכנן לנו שר החוץ שלנו בדרכו לחיסול המוחלט של מה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית.

כן פשע שנאה

בימים שעברו מאז פיגוע הטרור נגד נערים בבית האגודה הלהט"בית בת"א שמעתי הרבה ספקולציות על זהותו של הרוצח. יש האומרים שמפגע הוא הומופוב, יש כאלה שטוענים שמדובר בחולה נפש, ויש הטוענים שמדובר בהומו מתוסכל. מכיוון שהחקירה המשטרתית נמצאת בחיטוליה לא אכנס כאן לזהותו וזאת כי אין לי מושג מה היה המניע של אותו רוצח מתועב. אני רק אומר מה אני מקווה שיתגלה בסוף.

בניגוד למה ששמעתי מלא מעט אנשים בקרב מכרי, ברחוב ובתקשורת, אני כן מקווה שיתגלה שזה היה פשע שנאה, וזאת מטעם אחד פשוט:

החברה שלנו לא רק נגועה בגזענות, היא חולה במחלה הזאת בצורה קשה מאד, ויש שיאמרו שאפילו חולה סופנית. הבעיה הגדולה בחברה חוץ מהמחלה ששמה גזענות, היא חוסר מודעות מרצון לקיומה של המחלה. גילויי גזענות על כל צורתם נחשבים אצלינו כדברים חריגים שיש לטפל בהם נקודתית. אלא מה? יותר מדי מקרים נקודתיים קורים כאן, אך כמעט אף אחד לא מוכן לחבר את הנקודות לקו אחד ארוך שאין לו סוף. מי שכן רואה את הקו האינסופי של אלימות וגזענות, נחשב בארץ כשמאלני קיצוני וסהרורי.

מספיק לקרוא טוקבקים לכתבות ולפוסטים של בלוגרים באינטרנט כדי להבין כמה נקודות שחורות יש לנו בחברה. למי שנכנס לאתר של ארגון "יש תגובה" או מקבל מהם מיילים רואה את הדברים בשיא חומרתם על בסיס יומיומי.

אם יתגלה שהפיגוע הוא פשע שנאה על רקע הומופובי, אז אולי מישהו בחלונות הגבוהים במדינה יועיל להוציא את ראשו מהחול בו הוא טמן אותו ואז יראה את התמונה השחורה שקוראים לה ישראל.

רוה"מ גינה בישיבת הממשלה האחרונה את הרצח, אך גינוי לכשעצמו אינו מספיק, אלא צריך גם מעשים אותם הממשלה לא ששה לעשות. זה אינו מקרה הטרור הראשון בארץ שמבוצע על רקע שנאה למגזר כזה או אחר, די שנזכר במקרה נתן זאדה, או בנסיון רצח על רקע הומופובי במצעד הגאווה בי-ם לפני 4 שנים, כדי להבין על קצה המזלג איפה אנו נמצאים.

ישנן הרבה דרכים להפוך את החברה שלנו לסובלנית יותר כלפי האחר: חינוך לסובלנות, מתן הזדמנויות שוות לכלל הזרמים בחברה, קבלת האחר, אבל כל זה לא יעזור כל עוד לא נוציא את הראש מהחול, נקרא לילד בשמו, ונעקור מהשורש את את השנאה לאחר ואת ההסתה. יש בארץ חוק נגד גזענות, אך מטעמי חופש הביטוי הוא כמעט ולא מופעל.

הגיע הזמן להעניש לא רק את אלה המבצעים את הפשע אלא גם את אלה הקוראים ולו ברמז דק, לביצוע פשעי השנאה הללו, ובטח לא לתת להם מקום בבית המחוקקים שלנו.