27 ביוני 2010

מכתב מאת ורד- מאיה לב - להפצה רחבה

אני רוצה קודם כל להודות לכולכם על התמיכה וההתעניינות במאבק שאני עושה. כפי שבוודאי רובכם יודעים, אני קורבן להתעללות מינית בילדות אשר בשבועות האחרונים יוצאת מן הארון במאבק חברתי למען כולם. אני כותבת עכשיו הודעה זו על מנת להעביר את הרגשתי הנוכחית אחרי שעכלתי מעט את הלך הדברים לנוכח האירועים האחרונים.
אני מרגישה ויודעת שהחשיפה האישית של סיפורי ושביתת הרעב שלי כן עוררו הדים נרחבים. כמו כן, הצלחתי לגרום לאיזושהי התחלה של שינוי. למרות זאת אני מרגישה שהמחאה שלי לא באמת הצליחה להתרומם ולהמריא אף על פי שכל ערוצי התקשורת מודעים אליי ולמאבק שאני עושה. יש לי הרבה ביקורת שמכוונת כרגע לעבר התקשורת אשר לטעמי מנסה לרכך, לעדן ואף להדחיק ולגמד את המסר הכואב שהחלטתי להעביר לחברה.
אני חוזרת ואומרת בכל הזדמנות שמדובר במצב חירום חברתי שנוגע לכולנו ולמרות זאת, התקשורת הנרחבת בחרה שלא לשים את המסר שלי במרכז, בראש סדר העדיפויות החברתי, כפי שהיה ראוי. כל ערוצי התקשורת המרכזיים מודעים ואף פנו אליי אך למרות זאת ולמרות הדברים שכן פורסמו לבסוף, המחאה שלי לא הצליחה להרים ראש ולעניין את הציבור הנרחב.
דוגמאות לכך אפשר לראות בהתנהלות של ערוץ 2 אשר קבעו איתי ראיון טלויזיוני לתכנית הבוקר של אברי גלעד וביטלו ברגע האחרון מתוך שיקולים משפטיים עקרים. ערוץ 1 פרסם את סיפורי רק במשבצות שידור זניחות, ערוץ 10 החליטו משום מה לזנוח לבינתיים ולא לעקוב אחר המשך מחאתי, עיתון הארץ שלחו אליי כתבים וצילמו אותי אך למיטב ידיעתי הידיעה אפילו לא נכנסה לעיתון. כתבות שנכתבו על המחאה שלי נדחו ולא פורסמו על ידי עורכי עיתון הארץ. יעל דן מגל"צ ראיינה אותי פעמיים, הראתה ועדיין מראה נכונות גדולה לעזור אך עדיין אני נשארת בשוליים של החדשות והמסר שאני מביאה לא הצליח לטעמי לעורר הד מספיק גדול על מנת שהנושא החשוב הזה יתפוס עין ציבורית ושיח ציבורי אמיתי.
אני רואה בהתנהלות הזאת של התקשורת שיתוף פעולה שבשתיקה עם הפוגעים בדיוק כפי שהפרקליטות לטעמי משתפת פעולה עם האנסים בהתייחסותה המזלזלת והפוגעת בנפגעות ובנפגעים של התעללות מינית.
לדעתי האישית הסיבה שהמחאה שלי לא מצליחה לתפוס עין ציבורית אמיתית בניגוד למחאות אחרות כדוגמת ויקי כנפו (שיצאה להלחם על הזכויות של אמהות חד הוריות) היא שהנושא של התעללות מינית בילדים הוא נושא שלכולם יותר נח לשכוח, להדחיק ולהסתכל הצידה.
אני לא קורבן מחמד ואי אפשר לפטור אותי בחיבוק ובנשיקה או במסר שהרבה ממכם מעבירים אליי: "אנו מחזיקים לך אצבעות ובהצלחה במאבקך החשוב.."
אני רוצה לחדד ולהבהיר עכשיו את המסר שלי למען כולכם. אני יצאתי למחאה שלי מתוך מקום של יאוש מוחלט מכל המערכות החברתיות אחרי שהבנתי לעומק שאין אף צד של החברה שפועל לעשות שינוי אמיתי או שפועל לצימצום התופעה הזאת של התעללות מינית בילדים.
ההתייחסות של התקשורת בנוגע למחאה שלי בשבועות האחרונים רק מוכיחה לי פעם נוספת את מה שכבר ידעתי: אין נכונות אמיתית מצד החברה לעשיית שינוי אמיתי בנושא הזה.
הודעתי והתראתי בפניי כולם, כולל התקשורת, הכנסת, הפרקליטות וכל המקורבים אליי שאין לי שום רצון להמשיך לחיות בחברה ובעולם שלכם כל עוד הנושא הזה לא מטופל ומשתנה בצורה משמעותית.
הרצון שלי למות נהיה יותר ויותר חזק עם כל צעד שאני עושה במלחמה הזאת לנוכח האדישות, האטימות ואזלת היד של כולכם מול התופעה המחרידה הזאת. מראש הודעתי להרבה גורמים שאני מתכוונת לתת 3 חדשים בלבד של הקרבה עצמית שהבטוי שלה הוא מחאה בגן הוורדים מול הכנסת, אם אמשיך לראות שכל מאמציי אינם מצליחים להרים קול צעקה אמיתי, אני מתכוונת לשים קץ לחיי כיוון שאני לא רואה עתיד טוב לחברה שמתנהגת בצורה כל כך רעה ואטומה.
כפי שהסברתי להרבה ממכם שבאו לדבר איתי, אני לא מצפה שהכל יהיה ורוד תוך שלושה חדשים אך אני כן מצפה לראות מספיק הד ושינוי שישכנע אותי שיש בשביל מה ובשביל מי להשאר ולהלחם. שבועיים כבר חלפו והייאוש לנוכח אזלת היד רק נהיה יותר גדול. אני מרגישה שהבאזז סביבי הולך ודועך ואיתו גם רצון החיים שלי.
אתמול הגיעה לאוהל המחאה שלי כיתת ילדות בגילאי שבע או שמונה עם מדריך אשר התעניין במחאתי כחלק מטיול ההסברה שלהן. כשהסברתי לקבוצת הילדות שהתגודדה סביבי שאני נלחמת למען זה שלא יהיו יותר אנשים הפוגעים מינית בילדים כמותם, אחת הילדות פערה לכיווני זוג עיניים תמות ועצובות ואמרה: "כן, הם רק נותנים להם אזהרה ואז הם משחררים אותם".
הילדים האלה מודעים לגודל הסכנה לה הם נמצאים והפחד שבעיניהם הוא אמיתי ודוחק.

אני דורשת עכשיו שכל החברה תפסיק את כל עיסוקיה הטפלים ותתעסק אך ורק בעיכול הנושא הזה של התעללות מינית בילדים על כל רבדיו - היקף התופעה, המחדלים במיגור התופעה ובטיפולה, איך ואיפה צריך לשנות ולתקן על מנת שהתופעה הזו תמוגר בהקדם וכל חשיבה פרקטית דומה.
אני חושבת שההתנהלות בקשר לזה צריכה להיות כמו בהתנהלות בעת מלחמה. החברה הישראלית מנוסה בסוג של חשיבה בשעת חירום והגיעה השעה להשתמש ביכולות הללו על מנת לעשות סדר חברתי אמיתי וצודק.
הגענו לקצה גבול הסיבולת בנושא הזה של התעללות מינית בילדים, ואפשר להגיד עכשיו בקול רם שמדובר אכן בשואת ילדים.
אני מבקשת מכל אחד ואחת ממכם שקורא את דבריי ללכת למראה, להסתכל טוב טוב על עצמכם ולשאול את עצמכם האם אתם פועלים לשינוי אמיתי למען עתיד טוב לילדים שלנו או שאתם סתם עוד משתפי פעולה ביודעין או שלא ביודעין עם המצב והלך הרוח החברתי הקיימים שבסופו של יום מקבעים את הפגיעה הזאת עוד ועוד.

ורד לב ז"ל
(מאיה גאיה)

25 ביוני 2010

"בית הזוועות" של ורד לב + השתיקה עדיין רועמת - דבורה לדרמן-דניאלי


"בית הזוועותשל ורד לב


במהדורת ששי של ערוץ 10 שודרה כתבה קשה לעיכול, שחשפה את האשליה שמשפחה היא המקום הבונה והבטוח שלנו
לפני כשבוע עלתה בסלונה הכתבה "האויב שבפנים" אשר עסקה בנושא הקשה כל-כך של תקיפה מינית וגילוי עריות. כהמשך לאותו שיח מצמרר, עלתה במהדורת יום שישי האחרון של ערוץ 10 הכתבה "בית הזוועות" ובה סיפורה של ורד שנאנסה על ידי אביה מגיל שלוש.
אין ספק שערוץ 10 נזקק למידה ניכרת של אומץ כדי להעלות את הסיפור הקשה בערב יום שישי, המסמל את המשפחתיות הישראלית. סיפורה של ורד חושף את האשליה שכולנו מנסים לאחוז בה (גם כשהיא מתפוצצת לנו בפרצוף) שמשפחה היא המקום הבונה והבטוח שלנו. לפעמים הבית והמשפחה הם המקום בו נעשים הפשעים הנוראים ביותר. משפחתה של ורד היא משפחה "טובה". אביה האונס הוא איש מחקר מכובד בטכניון, אמה- שהתעלמה במכוון ממעשי האב המזוויעים והשיבה אותו לבית כ"מזמינה" את המשך מעשי האונס, היא רופאה. כלומר, לא מדובר בהורים נרקומנים או במשפחת פשע. האונס מתרחש בכל מקום, וילדות מותקפות, מנוצלות ונאנסות גם במשפחות הכי טובות.
תיאורים קשים לעיכול
ורד לב מגוללת בכתבה את תהליך ההיזכרות – מתיאור ידו של האב המלטפת לה את הישבן, חיקוי אקט האונס דרך משחק בובות, דמותו העירומה של האב שוכבת לידה במקלחת, ועד לזיכרונות ברורים שבהם האב ומכר נוסף אונסים אותה על שולחן הסלון הביתי. התיאורים הגופניים בוטים, קשים לעיכול, אך "עושים את העבודה" – הצופה נותר מזועזע עד לעומקי נשמתו כשוורד מתארת כיצד אביה "אונס אותה בתחת", וברקע מופיע משחק אילוסטרציה של בובות המבצעות אקט אנאלי האחת בשנייה.
מטרת הכתבה העיקרית היא, כנראה, לקדם את תיק התביעה של ורד כנגד אביה, תיק המתעכב בצורה פושעת כבר ארבע שנים. מעבר לזאת, הכתבה מעלה את המודעות הציבורית לתופעת גילוי העריות, שהיא תופעה מושתקת ברובה.
דיסוציאציה וניתוק
מאידך, לצד העלאת המודעות לתופעה עצמה, חשוב היה לא פחות לדבר על הקושי של ילדה העוברת גילוי עריות לתפקד בתוך מערכות שלא קשובות למצוקותיה–  בגן, בבית הספר – היכן היו הגננות? היכן היו המחנכות? כיצד ילדה גדלה כשכל לילה היא חווה מחדש את הטראומה? מה קורה לה בגוף? כיצד היא מתמודדת עם סימפטומים טראומטיים? ילדות ששורדות גילוי עריות מפתחות תופעות חמורות של דיסוציאציה וניתוק, המחבלות קשות בחייהן ובתפקודן, ולתכנים הללו לא הייתה התייחסות בכתבה. האונס חי בגוף גם שנים רבות אחרי שהתרחש, וחשוב היה להבין זאת כשעלה בכתבה נושא סבלה של הנאנסת ואטימות הממסד. על תקופת עלייתו של הזיכרון מתוך עומקי ההדחקה העידה ורד שבתקופה זו "היא לא ישנה ולא אכלה" – אז מה כן קרה בתקופה זו? זיכרון מודחק שעולה מלווה בעירור (מצב של ריגוש או מתח פסיכולוגי מוגברים) עז וקשה להכלה של תחושות גוף וחרדות אימה, ולכן חשוב היה לשמוע כיצד עברה ורד את החוויה המפרקת הזו של עליית זיכרונות מודחקים.
גדולת הנפש של השורדות
יתכן שהנושאים הללו נעדרו מהכתבה כיוון שהתייחסות לערעור נפשי ולחוסר תפקוד הייתה עלולה להזיק לוורד בזירה המשפטית, בה היא נדרשת להראות בעיקר את יציבותה הרגשית ואת תקפותם של זיכרונותיה. עם זאת, ללא התייחסות להרס היסודי של מבני הנפש ושל כוחות האגו המגבשים, אשר נוצר בעקבות גילוי העריות, לא ניתן להבין לעומקו את הסבל ולא ניתן להעריך את הנזק העצום שנוצר, ואת גדולת הנפש של השורדות, כורד, המצליחות להיאבק על שפיותן ויציבותן הרגשית למרות הכול, ואף מעזות להשמיע קולן לנוכח הזוועה.

צילום: TheAlieness GiselaGiardino²³, פליקר

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

השתיקה עדיין רועמת

ורד לב שובתת רעב באוהל מחאה בודד מול הכנסת. לאחר ארבע שנות מאבק להרשעת אביה האנס, הפרקליטות סגרה את התיק, ולה אזלו הכוחות
על הפעם הראשונה בה ראיתי את ורד לב כתבתי פה לפני כשבועיים. היא הופיעה על המסך במהדורת יום שישי של ערוץ 10, מישירה מבט, בוטה, אמיצה, מגוללת את סיפור ילדותה כילדה בת 3 שנאנסת, כדרך שגרה, על ידי אביה. בעיניה זיהיתי את אותו מבט שברירי, פצוע, מעונה ומותש, האופייני לניצולות התעללות מינית. מניסיוני, שום דבר לא יכול להישאר ממש שלם בעקבות חווית הריסוק הטוטאלי שחווה ילדה הגדלה במציאות בה גבולותיה הגופניים, כמו גם גבולות העצמי שלה, נפרצים ללא שום התחשבות ברגשותיה ובכאבה. גופה של ילדה שנאנסת עובר הצפה של גירוי, אותו הוא אינו יכול להכיל.

כדי להתמודד עם ההצפה ולהגן על שפיותה של הנפש, הגוף עושה את כל מה שביכולתו כדי לקבור את כוחות ההרס עמוק בתוכו. הוא הופך להיות "בית קברות מהלך" – והילדה הופכת לחייה-מתה במובנים רבים. היא גדלה ומתפקדת לכאורה, אך סבלה היומי כבד מנשוא. מנגנוני ההדחקה עושים את שלהם, והילדה הגדלה לא תזכור, פעמים רבות, שהאירועים בכלל התרחשו. אולם גופה הנושא את זיכרון אותם אירועים בתוכו, ידבר אותם בשפתו – דרך כאבים שונים, הפרעות אכילה, חרדות, דיכאונות ועוד.
מתוך הבנה זו, יצאתי לפגוש את ורד פנים מול פנים. רציתי להביא את הקולות שאולי פחות נשמעו בתוך תיאורי ההתעללות המזעזעים – רציתי לתת קול לחוויה המושתקת שמכלה את חייהן של ילדות כה רבות, של נערות כה רבות ושל נשים כה רבות, מבלי שתהיה לה הכרה מספקת.

ילדה מעונה, שוקעת לתשישות

אני פוגשת אותה באוהל המחאה הבודד שלה, בגן הוורדים אל מול הכנסת. שביתת הרעב אותה החלה לפני כשבועיים כבר מראה בה ובגופה את אותותיה. אולם למרות חולשתה היא מגייסת כוחות וקמה אליי, כדי לספר את סיפורה – וכדי לזעוק את זעקתה.
"אני עכשיו מרגישה שאני את המלחמה שלי כבר עשיתי. ארבע שנים אני נאבקת כדי שאבי האנס יורשע. אין לי כוחות יותר. אני צריכה שמישהו אחר יעזור לי כעת לנהל את המאבק הזה. הפרקליטות, שטענה בתחילה שהתיק שלי חזק מבחינת ראיות, סגרה את התיק. אני מרגישה שאני נלחמת עבור כל הילדים שנאנסים. זהו מאבק חברתי ברוע שהוא אב כל החוליים החברתיים שלנו, ואני לא מרגישה שלמישהו באמת אכפת, שמישהו כאן באמת מתגייס לעשות שינוי. במשך כל הארבע שנים הללו שהפרקליטות מתמהמהת עם התיק, אבי מסתובב חופשי, עושה בייביסיטר לנכדותיו, כמו הרבה מאד אנסי ילדים כמוהו – ואף אחד לא עושה כלום".
כשורד פנתה לאחד המומחים המקצועיים בתחום, כדי שיסייע לה באופן פעיל יותר במלחמתה, היא קיבלה את התשובה שגילוי עריות תמיד היה ותמיד יהיה, ושהמלחמה הזו "גדולה עליו". אם היא גדולה על כתפיו של איש מקצוע בתחום, חשבתי, איזה סיכוי יש לאישה-ילדה פגועה וחבולה כמו ורד לשרוד את המלחמה הזו?

איך התמודדת כל השנים? איך ילדה שחייה במציאות של טרור נוראי כזה הולכת לגן, לבית ספר?

"אני זוכרת הרבה עצב. הרבה כאב ועצב. התחושה שלוותה אותי הייתה שאני שונה, חייה במציאות אחרת משל שאר הילדים, וניסיתי כל הזמן להיות כמו כולם, ליהנות כמו כולם, אבל לא הצלחתי. העצב סגר עליי. יותר מאוחר פיתחתי דיכאונות רבים והשמנתי מאוד. סבלתי מהתקפי אכילה בולמיים והאשמתי בעיקר את עצמי ואת ההשמנה שלי במצבי. ואז הפסקתי לאכול. הייתי מאוד עסוקה בלהימנע מאוכל – היום אני מבינה שזה היה מפלט של התודעה שלי מזיכרונות האונס וההתעללות. רזיתי מאוד, וחשבתי שעכשיו הכול יהיה טוב יותר, אבל אז התחילו להופיע הכאבים – כאבים נוראיים בכל הגוף. הגוף שלי כולו היה מכווץ כל הזמן- הייתי ישנה כשרגליי מכווצות וידיי קפוצות. פיתחתי קשיי עיכול שונים והפרעות אכילה קשות. הייתי מוצאת את עצמי פתאום חסרת יכולת לזוז, להרים יד או להרים את רגליי… היום אני מבינה שאלו היו התקפי אימה האופייניים לקורבנות אונס. עם השנים הכאבים הלכו והתחזקו, עד שהם מנעו ממני לעבוד ופגעו קשות בתפקוד היום יומי שלי. חשתי רב הזמן חלשה מאוד, ממש מפורקת. כאילו הגוף שלי זקן ומורעל מבפנים".

ומתי עלו הזיכרונות?

"כשהייתי בהודו התחלתי תהליך של טיפול עצמי. התחלתי להקשיב יותר לכאבים, חוויתי אותם, ואז גם עלו הזיכרונות. למשל- היה שלב שהיד שלי התנפחה וכאבה מאוד, ועם חווית הכאב עלה זיכרון האונס, בו לפתו את ידיי והחזיקו אותן מאחורי גבי כדי שלא אתנגד. שם גם התחלתי להיות מודעת יותר לתופעת הפדופיליה ולמימדים העצומים שלה. הבנתי מהר מאוד שאנשים פשוט אדישים שם לתופעה ואדישים לסבל של הילדים. חזרתי לארץ, מתוך תקווה ואמונה שכאן זה יהיה אחרת. שכאן, בישראל הנאורה, כביכול, המערכות לא ישתקו אל מול אונס ילדים, אבל נוכחתי לדעת שגם כאן קיימת אדישות נוראה בעניין. אנסים לא מורשעים, ואם הם מורשעים הם מסתובבים למרות זאת באופן חופשי, או מקבלים עונשים מגוחכים המאפשרים להם מהר מאד לחזור לבצע את פשעיהם. לארגוני הנשים אין שיניים, והמקסימום שהן יכולות לעשות זה ללטף ולהרגיע, אבל לא ממש לעשות משהו נגד אותם אנסים. הפרקליטות מתנהלת בנושא בעצלתיים, ואת יודעת מה תשובתם הפורמאלית על סיבת הגבלת שנות התביעה (חוק ההתיישנות)? הרצון להפחית את עומס העבודה עליהם… אנשים כביכול תומכים, אך לא מוכנים להתגייס ולהילחם. באדישות הזו הם למעשה משתפים פעולה עם הרוע של מעשה האונס".

לא הרבה השתנה

אני שומעת את דבריה ולא יכולה שלא להסכים עימה לגבי האדישות הציבורית – אוהל המחאה עומד רוב הזמן ריק מאנשים, מלבד כמה חברים קרובים המלווים אותה. אין במקום מחאה מאורגנת של ארגוני הנשים, אין מעורבות של נשות תקשורת פמיניסטיות (מלבד ריאיון קצר בתוכנית הרדיו של יעל דן), אין התגייסות משמעותית של נשים למאבק, ולכן גם אין בינתיים שום לחץ תקשורתי או ציבורי על הפרקליטות.
תוך כדי שיחה אני רואה כיצד ורד הולכת ושוקעת, לתוך התשישות, העייפות והייאוש. היא נשכבת ומתכסה, ואני יכולה ממש לראות את אותה ילדה מעונה בת ה-4 , שנותרת לבדה להתמודד עם הפשעים הנעשים בה. המראה הזה מכה בי, ואני נזכרת איך חשתי אני, כילדה בת 4, כשנאנסתי על ידי מכר של המשפחה, ולא ידעתי אפילו כיצד לקרוא לעזרה.
יותר מאוחר מופיעה קבוצת נשים שמודיעות מראש שהגיעו לביקור קצרצר. לאחר כרבע שעה, לפני שהן ממשיכות בדרכן, אחת הנשים מספרת שגם היא חוותה אונס בילדותה.
עוד ועוד סיפורים מצטלבים בנקודת מפגש אחת, של אונס והתעללות מינית. עוד ועוד נשים חושפות סיפורים מצמררים. עוד ועוד ילדות פנימיות מפסיקות לשתוק וחושפות את סודן הנורא, ועם זאת, אל מול דמותה הדועכת של ורד השוכבת באוהל המחאה המיותם כבר שבעה ימים, לא יכולתי שלא לחוש שלא הרבה בעצם השתנה, והשתיקה – עדיין רועמת.

צילום: Miss Cartier, פליקר




לקוח מתוך אתר סלונה - הפוסטים הורדו מהאתר ושוחזרו באמצעות גוגל מטמון 

פרטים עלי