אחת הבעיות המרכזיות של הפוליטיקאים בישראל (והן רבות ומגוונות) היא חשיבה נקודתית. ברגע שצצה בעיה כלשהי – מנסים לפתור אותה ולהמשיך הלאה. זה קורה במלחמות מיותרות כשיש הרבה הרוגים מצד ישראל – במקרה כזה במקום לחשוב איך למנוע את המלחמות הבאות, מקימים ועדת חקירה שתבדוק מה לא היה בסדר במלחמה שעברה. כשיש תלונות על עודף של מהגרי העבודה – חושבים איך לגרש את אלה הנמצאים כאן במקום לחשוב על מדיניות מסודרת שתבטיח את זכויותיהם של כל הנוגעים בדבר, ויש עוד דוגמאות למכביר.
הדוגמא האחרונה לחשיבה נקודתית של נבחרנו הוא החוק להגנת הסופרים של שרת התרבות לימור לבנת וחברי הכנסת זבולון אורלב וניצן הורוביץ. החוק בא להסדיר את נושא התמלוגים של העוסקים בכתיבת והוצאת הספרים. החוק כשלעצמו הוא מצוין, אך לא כאן הבעיה. המציעים כנראה לא ערים לעניין שבהרבה מאד מענפי המשק, אלא האמונים על מלאכת הייצור של המוצר הם בעלי השכר הנמוך ביותר, הדבר נכון הן בתעשייה (ר"ע מפעלי ים המלח) והן בתפקידי הפקידות למיניהם. בתפקידי הפקידות (בעיקר בשירותי לקוחות למיניהם) דווקא אלו הנמצאים בקשר ישיר עם הלקוחות הם אלו המרוויחים הכי מעט, והתנאים שלהם הם הכי גרועים.
כאמור, אין לי שום בעיה עם כך שהפוליטיקאים שלנו עוסקים בפתרונות נקודתיים לבעיות שצצות, אך הגיע הזמן שגם בכנסת יבינו שמתן פתרון רוחבי לסוגי הבעיות יכול למנוע היווצרותן של הבעיות הנקודתיות עצמן.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה