בהיותי סטודנט מזה שנתיים בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, יצא לי לקחת מספר לא קטן של קורסים בספרות ישראלית, שבכולם בולטים שני דברים: הדרה מוחלטת של יצירותיהם של פלסטינים אזרחי ישראל וכמעט מוחלטת של יצירותיהם של מהגרים מארצות ערב. בחוג לספרות באוניברסיטת ת"א אין התייחסות לתנאים בהם חיות וכותבות שתי האוכלוסיות הללו. בקורס על ההגירה בספרות העברית יש התייחסות רק להגירה מאירופה, דבר אשר מראה על חוסר החשיבות לכאורה, של ההגירה היהודית-ערבית.
כמו כן, חשוב לציין שהחברה בארץ עברה שינויים רבים מאז 48. הייתה נכבה של פלסטינים, היה משטר צבאי, היה טבח בכפר קאסם... בנוסף הייתה הגירה עצומה של יהודים מארצות ערב ששוכנו בתנאים לא תנאים בפריפריה. הייתה ועדיין ישנה התעלמות מוחלטת של המדינה הן מהאוכלוסייה הפלסטינית, והן מהאוכלוסייה היהודית-ערבית. כל אלו ועוד השפיעו רבות על הספרות בארץ, השפעות שמשום מה לא מורגשות בין כתלי בניין גילמן, על אף שהן הפלסטינים אזרחי ישראל והן יהודים ערביים הינם חלק גדול מהחברה בארץ ומתרבותה.
די אם נזכיר את שמותיהם של אנטון שמאס וסמי מיכאל כדי להדגים על קצה המזלג את חשיבותן של שתי האוכלוסיות הללו לספרות הישראלית, אך באוניברסיטת תל אביב הם כמעט ולא מוזכרים. האבסורד הוא שכן מלמדים ספרות עולמית שנבעה מדיכויים חברתיים ופוליטיים (קוטזי, מוריסון, ועוד), אבל לא מלמדים ספרות שנכתבה עקב דיכויים שהיו כאן אצלינו, והמצב הזה לא תקין, וזה עוד בלשון עדינה.
מוזר בעיניי שדווקא בחוג שבראשו עומד אדם כמו פרופ' מיכאל גלוזמן, שמדבר לא מעט נגד הדרתן של קבוצות אוכלוסיה שונות, לא משנה את המצב הקיים.
בואו נקרא לקובעי המדיניות בחוג לשנות את הפרדיגמה האומרת שקיימת רק ספרות יהודית - אשכנזית, ולתת מקום מכובד בחוג לספרות אחרת, אשר לא פחות טובה, חשובה וראויה להיכנס לתכנית הלימודים בחוג - ספרות של יהודים ערביים וספרות של פלסטינים ישראלים.
רשומות
