בעקבות המלכודת של הקו הירוק

את הדיון בספרו המרתק של יהודה שנהב "במלכודת הקו הירוק: מסה פוליטית יהודית" ברצוני למקד לאו דווקא בהקדמה שלו או ברוב ארבעת פרקיו, אלא דווקא בסוף הפרק הרביעי ובאפילוג. אני עושה זאת לא משום שרב הספר אינו חשוב, אלא כי ב – 20 העמודים האחרונים של הספר, מצאתי את אשר חיפשתי - תשובה לשאלה: האם פתרון של מדינה אחת בין הירדן לים (פתרון שבו אני מאמין) הוא ריאלי, ואם כן איך מיישמים אותו.

על אף שאין בכוונתי לעסוק בבטן של הספר, אציין בקצרה שתי נקודות עיקריות שמהן להבנתי את הספר, נובע הקיבעון של השמאל הלאומי בדבר חשיבות חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום.

א)     אמונה בעלת אופי גזעי מובהק (עמ' 52) – פחד שהערבים (מוסלמים, נוצרים ויהודים) יהווה רוב במדינה ובכך יערערו את ההגמוניה האליטיסטית של יהדות אשכנזית – חילונית (שאלת החילון לכאורה של מדינת ישראל נידונה בהרחבה בספר, אך לא אתייחס אליה כלל ) – ליברלית.

ב)     תסביך הרדיפה – לפי חנן חבר. השפה העברית עדיין מסמלת בביטוייה השונים את הפחד שהערבים מסוכנים ליהודים (עמ' 135).

שני הפחדים הללו מביאים את השמאל הלאומי לאמונה שחייבים להיפרד מהערבים, והנקודה בזמן שאליה חייבים לחזור היא נקודה שעד אליה היה טוב וממנה החל הרע, קרי קווי מלחמת 67 (יוסי ביילין, עמ' 28 בספר).

במקום שתי מדינות לאום המופרדות זו מזו, מציע שנהב שלוש חלופות אחרות לבניית מדינה בין הירדן לים. חלופות שמחד מבינות את הצורך במתן פתרון לפליטים פלסטינים שברחו מכאן מאז 48, ומאידך הבנה שלא ניתן לגרש את היהודים מבתיהם ושעוול של עם אחד לא פותרים בעוול שלעם אחר (עמ' 155-156):

1)     מדינת כל אזרחיה  - מדינה אחת בין הירדן לים בעלת ריבונות משותפת.

2)     חלוקה לשתי ריבונויות שונות כאשר כל אחת נותן למיעוטה הדתי והלאומי את כל הזכויות ובכך מאפשרת מהלך חיים תקין, והתנועה בין שתי הריבונויות תהיה חופשית.

3)     מדינת קנטונים – מדינה המחולקת למיני אוטונומיות על בסיס לאומי ודתי.

לטעמי הגישות אינן בהכרח סותרות זו את זו. ע"י מערכות חינוך שתתמקדנה בהעברת תרבויות של שני העמים לתלמידיהן, הן מהמודל השני והן מהמודל השלישי יכול לצמוח בסופו של דבר המודל הראשון.

דבר נוסף שמציין שנהב ואיתו אני מסכים כמעט לחלוטין, הוא עניין השפה (עמ' 157). בכל מדינה שלא תקום חייבות, לפי שנהב, להילמד גם הערבית וגם העברית ושתיהן תהיינה שפות רשמיות. קביעה ששפה אחת היא השפה הרשמית תקים על השלטון את הקבוצה שזו אינה שפת אמה. אני הייתי מרחיב את הנקודה הזו מעבר לשפה. לימוד של תרבות, פילוסופיה המנחה את חיי הלאום, היסטוריה , ספרות וכיו"ב, של שני הלאומים גם יחד, יכול להביא לא רק לפתרון מדיני של הסכסוך, אלא גם לפתרון חברתי. 

דבר שלישי אליו ארצה להסב את תשומת הלב, ואיתו אין לי להסכים באופן מוחלט הוא צורת משטרהּ של המדינה החדשה שתקום (עמ'157-158). במשטר החדש שיצמח  ושיהיה דמוקרטי – חוקתי , כל הקבוצות – הלאומיות, האתניות, הדתיות וכד', תזכנה בזכויות מלאות בכל מערכות  המדינה. מתן זכויות אזרחיות מלאות לכל סוגי האוכלוסייה נותן לגיטימציה לדרישת חובות מהאזרח. אין הדבר אומר לטעמי (שנהב אינו מתייחס לכך) שאי עמידה בחובות הינה עילה לשלילת הזכויות, אלא שללא מתן זכויות אזרחיות לקבוצה זו או אחרת, קשה לדרוש ממנה גם חובות. 

שלושת האלמנטים שבחרתי להתמקד בהם אינם היחידים בספר, ואינם בהכרח חשובים יותר מאלה שלא הזכרתי, אלא כפי שציינתי הוא נותן סוג של מענה לשאלות שעלו מהאידיאולוגיה שאני מחזיק בה ושלא הצלחתי למצוא להן תשובות.

עליי לציין שהתשובה שקיבלתי אינה כה אופטימית, ואולי אפילו דיסטופית. 

"האם יש סיכוי לכך שזה יקרה באופן לא אלים? לצערי לא." (עמ' 163).

האם אני מקבל את התשובה הזו? לא בהכרח. לדעתי מעגל הדמים אמנם יכול לכונן כאן מדינה אחת, אך זו תהיה מדינה עם רוב ערבי תחת משטר צבאי ישראלי - יהודי, קרי אפרטהייד נוסח דרום אפריקה. עם זאת יתכן שעדיין ניתן להגיע להסדר שעליו מדבר שנהב, על ידי הכלים שהוא מציע בספרו, וזאת בתנאי שראשי הישויות המדיניות יהיו מוכנים לנסות את ההצעה של יהודה שנהב.