בין שלל הכתבות בעיתונות על האירועים האחרונים במזרח ירושלים - העימותים בין השוטרים למתפללים באל אקצא וייהוד מזרח העיר תפסה את עיני דווקא כתבה קצת שונה. כתבה אשר גרמה לי אחרי הרבה שנים לכמה רגעיים של שינוי שלא אבדה עדיין התקווה שישראל תתעורר מתסביך הרדיפה שלה. מדובר על הסכם ערים תאומות בין העיר ראש העין לעיר דכאו.
הסכמי ערים תאומות הם דבר שבשגרה, להרבה ערים בעולם (גם בישראל) יש הסכמים כאלה עם ערים בעלות מכנה משותף במדינות אחרות. יש לדבר משמעויות תרבותיות וכלכליות שלא אכנס אליהן כאן. אך בניגוד לשאר ההסכמים, להסכם עם העיר הבווארית יש משמעות נוספת. השם "דכאו" הוא שם שעומד במקום השני - אחרי "אושוויץ" - במצעד שמות מעוררי שנאה ותיעוב בקרב ישראלים רבים. הסיבה לכך היא שסמוך לעיר זו נבנה מחנה הריכוז הראשון של השלטון הנאצי.
במשך 61 שנות קיומה של ישראל, סובלת המדינה מתסביך רדיפה קשה שמקורו בשואה. התסביך הזה גורם לישראלים רבים להאמין שכל העולם נגדינו ושבכל רגע עומדים עלינו לכלותינו, דבר המונע מאיתנו להגיע להסכמי שלום עם שכנותינו ודבר הגורם להתעלם להחלטות בינ"ל כדוגמת דו"ח גולדסטון, כי "הרי כולם נגדינו". לשיא הגיע הדבר בנאומו של בנימין נתניהו בעצרת האו"ם ב - 24/9/09, נאום בו הניף בצורה בוטה ומיותרת את החלטת ועידת ואנזה.
דווקא הסכם ערים תאומות בין עיר ישראלית לעיר שכה מזוהה תודעתית עם זוועות השואה תגרום לישראלים להבין שהשואה נגמרה, ורדיפה שיטתית של היהודים לא קיימת עוד. הבנה זו עשויה לפתור ולו חלקית את תסביך הרדיפה שמחניק את ישראל ומונע חיים נורמליים בה.
מי ייתן ובעתיד הקרוב ירימו עוד כמה ראשי ערים בישראל את הכפפה שהרים ראש עיריית ראש העין מר משה סיני ויכרתו הסכמים דומים עם ערים נוספות שנחשבות היום לטאבו בקרב חלקים גדולים בחברה הישראלית, ואנזה ואושוויץ הן המועמדות הבאות
רשומות
