מילה כתובה

פרויקט מעוף המלים הנודדות

2011-06-03T05:06:00.004+03:00

מהביקורות השונות שאני שומע על יום הספר האלטרנטיבי אותו ארגנתי יחד עם תמיר סבאג אני שומע קולות לכאן ולכאן, יש המשבחים אותו ורואים בו אירוע חשוב, ויש שאמרו בפני כי עדיף ולא היה מתקיים במתכונת בה התקיים. עם כל הביקורות אני רואה בו אירוע מוצלח שעלה על הציפיות שלי ממנו. אמנם לא בדקתי עם כל מי שמכר את ספריו או כתבי העת שלו את הכמות אותה הוא מכר אך ממה שראיתי וממה שנאמר לי יוצרים רבים זכו באירוע לחשיפה לה לא היו זוכים במקום אחר, דבר שלכשעצמו הצדיק את קיום האירוע. אולם מעבר לחשיפה לה זכו חלק מהיוצרים, הדבר המשמח ביותר באירוע היה שובו של פרויקט 'מעוף המילים הנודדות' אותו התחיל המשורר רענן בן טובים. בן טובים כותב:

על פנים כריכת הספר "על ספסל בטשרניחובסקי" של המשורר רענן בן-טובים הודבקו הוראות העברה, והוא יינתן למישהי אקראית, שתקרא בו, תרשום את שמה ליד השיר שהכי מצא חן בעיניה, בציון היישוב בו היא גרה או שקראה בו את הספר, תוסיף את תאריך הרישום, ותעביר אותו הלאה. בהתאם להוראות ההעברה, כמובן.

את תחילתו של הפרויקט בו העביר בן טובים את ספרו 'על ספסל בטשרניחובסקי' למשוררת עדי תשרי ניתן לראות בוידאו הבא אשר צולם ביום הספר האלטרנטיבי:

קול קורא לנשות ואנשי ספרות

2011-04-15T07:30:00.013+03:00

ביום שלישי ה31/5 אנחנו עורכים יום אלטרנטיבי לקראת שבוע הספר בשיתוף האגודה והחוג לספרות באוניברסיטה
מ10:00 בוקר ועד אחר הצהריים יוצבו דוכני ספרים של יוצרים עצמאים ויוצרים חדשים, "ספר תמורת ספר" הביאו ספר שעשה את שלו והחליפו אותו באחר או לחלופין לתרומה
על הדשא מול גילמן תעמוד במה פתוחה לקריאת שירה ופרוזה קצרה שתפעל בהפסקות הלימודים
בואו לקרוא ולהקריא, לשמוע ולהשמיע, לדפדף וליהנות מחווית ספרות שלא תמצאו בדוכני שבוע ספר רגילים
ותהיה בירה בזול

כתבו עלינו

כתבו עלינו 2

דף האירוע בפייסבוק

:רשימה חלקית של משתתפות ומשתתפים
כתב העת מעין, מתי שמואלוף, בסטרבות, כתב העת אלת המסטיק, סמטאות ספרים, המשורר עידו הראל, כתב העת אלמנך, מגזין איי-5, אביגיל פקלמן, גולדמונד ספרים

!מבטיחים הפתעות נוספות

:יצירת קשר ופרטים נוספים במייל
srullikh@gmail.com
tamirsabag@gmail.com

אז מה אני בעצם מציע?

2010-12-05T23:13:00.016+02:00

במשך השנתיים בהן אני לומד באוניברסיטת ת"א, היו לי לא מעט ביקורות על מה שקורה בה, בין אם ברמה הכללית ובין אם ברמה החוגית. הכי קל והכי פשוט הוא לקטר ולומר עד כמה כולם/ן לא בסדר, יותר מורכב זה לנסות לשנות מבפנים. אחרי שדי מיציתי את החלק הראשון, החלטתי לנסות את השני, ולכן בעצם אני מתמודד לאגודה כנציג החוג לספרות והחוג לתרבות עברית.
אז מה בעצם אני מציע?
התשובה לכך מתחלקת לשני חלקים: החלק הפנים חוגי - בו אפעל מול הסגל האקדמי על מנת לשנות דברים בתוך החוגים לטובת הסטודנטייות/ים הלומדים/ים בהם, והחלק הכללי בו אפעל בתוך מועצת האגודה לטובת כלל האוניברסיטה. כאן אנסה לאפיין מה בכוונתי לבצע בכל אחד מהחלקים הללו.
פעילות חוגית:
* אחד היתרונות של הפקולטה למדעי הרוח שלא קיימים ברוב הפקולטות האחרות, הוא שהסטודנטיות/ים באים/ות ללמוד את מה שהם/ן אוהבות/ים, ולאו דווקא מה שמכניס הרבה כסף. אי לכך בכוונתי לפעול על מנת שבכל שנה יפתח לפחות קורס אחד בכל חוג בהתייעצות עם הלומדות/בו.
האם הדבר אפשרי? בהחלט כן, ויש אפילו דוגמא.
בשנה הקודמת יזמתי את העצומה שהיוותה בקשה לפתוח קורס לכתיבה ערבית. לאחר שהבקשה, עם חתימות הסטודנטיות/ים הגיעה לראש החוג, הקורס אכן נפתח. אני לא רואה סיבה שלא תהיה דוגמא כזו כל שנה, מה גם שהסגל של החוגים הוא סגל שכן מקשיב לסטודנטים/יות.
* אחת הבעיות המרכזיות בלימודי ספרות/תרבות היא כמות הקריאה במהלך השנה, הן של חומר עיוני והן של רומאנים. הכוונה שלי לפעול מול המרצים, שלפחות החומר הספרותי יפורסם מבעוד מועד, ובכך גם יקל על הסטודנטיות/ים, וגם יעזור לנו לכסות כמות יותר גדולה של חומר (מי בינינו לא נאלץ/ה לוותר על ספר/מאמר זה או אחר מפאת הזמן והעומס?). גם בנושא זה יש לי הצלחה, כאשר, בשנה שעברה, בתום סמסטר א' פניתי לד"ר סמדר שיפמן (הקורס על דויד גרוסמן) ולפרופ' מנחם פרי (הקורס על חנוך לוין) ,קיבלתי את חומר הקריאה כחודש לפני פתיחת סמסטר ב' והודעתי על כך לסטודנטים/יות שביקשו מראש לקבל את חומר הקריאה הרלוונטי לקורסים.
פעילות בתוך מועצת האגודה:
בסקר האחרון של אגודת הסטודנטים בדבר מאבק על חוק האברכים, מתוך 95 מצביעות/ים, 3% טענו שהמאבק היה מוצדק אבל עדיפה דרך אחרת, 16% טענו שהמאבק היה לא מוצדק ו 2% ציינו שהם/ן לא מכירות/ים מספיק את הפרטים. מה שאני מסיק מכך הוא שהאגודה או שלא מצליחה/רוצה להגיע לרוב הסטודנטיות/ים (95 מצביעות/ים מתוך אלפי סטודנטיות/ים זה מעט מדי), או שלא מצליחה/רוצה להעביר את המסר שלה כך שיהיה מובן לכולם/ן. בכוונתי לפעול לכך שפעילות האגודה תהיה הרבה יותר דמוקרטית, ותשתף את הלומדות והלומדים באוניברסיטה בהחלטות שנוגעות לכולנו.
סיכום:
בפוסט זה ציינתי חלק מהדברים שבכוונתי לפעול למען השגתם, ויש לי רעיונות נוספים. עם זאת מרבית הפעילות שלי תהייה תלויה בראש ובראשונה בכן/ם ובמה שלדעתכן/ם רצוי וכדאי לקדם, אי לכך, רצוי להציף אותי בפניות על כל דבר שעולה בראשכם/ן אשר יכול להפוך את הלימודים שלנו ליותר טובים וליותר חוויתיים.
ניתן לפנות אלי ב:

מסדרונות וקפיטריית גילמן, אני מסתובב שם כל יום חוץ מיום ראשון.
עמוד אישי בפייסבוק
דף הבחירות שלי
מייל: srullikh@gmail.com
טלפון: 0545229560

Everything is O K

2010-09-06T07:03:00.017+03:00

אנשים ואנשות!!! חדשות נפלאות לי אליכןם. הכל בסדר במדינתנו. תמו להם העוני, הכיבוש, הגירוש, הגזענות, פערי מעמדות כלכליים/חברתיים/דתיים/עדתיים/מגדריים/אתניים וכו'. מערכות הבריאות והחינוך פועלות נפלא ואין שום בעיות איתן יותר. אין יותר, חברותיי וחבריי, אלימות בארץ. השוטרים מחייכים לאזרחים, והילדים יושבים בשקט בכיתות ומדברים רק בהרמת אצבע. מדינה נפלאה יש לנו. רק בעיה אחת מעיקה על השלמות האוטופית הזאת - השעון המקולל. אם רק נדע מתי חל שעון הקיץ ומתי שעון החורף באמת נהיה אור לגויים.

זונות בתולות עם ציצים

2010-08-13T18:22:00.005+03:00

הטלוויזיה המסחרית של ישראל כנראה שמעולם לא הייתה , ולא תהיה בעתיד הנראה לעין יקירת הארגונים הפמיניסטיים בישראל. היא גם מעולם לא התיימרה להיות כזו, וברור לכולם שהמטרה היחידה שלה היא רייטינג וכסף. בעיה? יהיו אשר יגידו שכן - ושטלוויזיה אמורה ליצור תוכן איכותי ולא רק בידורי, ויהיו כאלה שיטענו שבעולם השוק החופשי, הכסף הוא העומד בסדר עדיפויות, ועל הערוצים המסחריים קודם כל לדאוג להכנסות ורק אח"כ, במידת האפשר להכניס תוכן איכותי. אולם, גם אם לרגע לצדד בגישה השנייה, נראה שבשבועיים החולפים - שברו הערוצים המסחריים את כל שיאי הציניות במרדף אחר הרייטינג ופנו למכנה המשותף הנמוך ביותר שיש בקרב הקהל הישראלי - והוא הגוף והמיניות של האישה.

ערוץ עשר היה הראשון לעסוק בכך, והעלה את "הקומדיה הדוקומנטרית" להגדרתו בשם 'ציצים'. ככה זה עובד - כשאין כסף, יוצרים אותו ע"י מכירת גוף האישה.

אבל בערוץ שתיים לא נשארו מאחור הרבה זמן, והחליטו שנערות המשתתפות בתכנית "מונית הכסף", ומעדיפות לא לגלות את עיסוקן, הן נערות ליווי - כינוי שהודבק לבנות בשידור ששודר ללקוחות הדור השלישי של אורנג', וגרר אחריו השלכות חמורות, כמו פיטורה של אחת הבנות מעבודתה. המסר של התכנית הוא פשוט: אם את מסתירה משהו, אם את שואפת לקצת פרטיות, אז את זונה. את לא קיימת, אלא אם כן את חושפת את עצמך ברבים. את מוגדרת רק ע"י אחרים.

חזרה לערוץ הציצים. מחר (14/8), ישודר בערוץ הסרט "בתולות",שבצפייה בקדימון לסרט, הוא מעורר הרבה יותר מחוסר נחת, בחושפו את אחת הבעיות הקשות של נשים צעירות, הנאלצות להתמודד עם הדרישה החברתית לקיום יחסי מין, דרישה שעם נענות לה, מתוייגות לא פעם כזונות -בפני הקהל הצמא לקצת דיבור על סקס. ושוב, מה העיסוק בסרט? מין ומיניות האישה.

התכניות ששודרו מראות שוב את מה שכבר נתפס כאקסיומה בקרב רבים בארץ (ובעולם)- מגוף האישה וממיניותה ניתן לעשות כסף, וכסף לא רע. אישה היא סחורה, ולא רק בתחנה המרכזית הישנה בת"א או במועדונים בהם מבקר מפקד חייל הים , אלא גם בטלוויזיה. חבל רק שבזמן שהתנועות הפמיניסטיות מנהלות מאבקים חשובים לטובת מעמד האישה בישראל, מחליטים מנהלי הערוצים המסחריים להוריד אותו שוב ושוב.

ולסיום שאלה קטנה לערוץ 10: האם הייתם מוכנים לעשות סרטים על גודל וחשיבות הזין הגברי, או על תופעת הבתולין בקרב גברים? את התשובה לשאלה הזו כנראה כולנו יודעים.

אונס או לא אונס?

2010-07-27T23:15:00.007+03:00

לאחר כמה ימים של שקט, שוב עלתה לדיון פרשת סאבר קאשור , גבר ערבי שהתחזה ליהודי והורשע באונס. ההרשעה נבעה מטענת המתלוננת שאמנם היחסים ביניהם היו בהסכמתה, אך קאשור סיפר לה שהוא יהודי, ואילו ידעה שהבחור ערבי, היא לא הייתה מקיימת איתו יחסי מין.
אז לפני הכל אומר כך: הטענה של האישה היא גזענית בעליל שיש להוקיע אותה מכל וכל. החלטת ביהמ"ש היא סלקטיבית, וספק גדול אם היו מרשיעים את קאשור באונס אילו היה יהודי. האם כל זה מפחית מחומרת מעשיו של קאשור? התשובה לדעתי היא - לא.
בעת קיום יחסי מין הטרוסקסואלים, מתקיימים בין גבר לאישה יחסי כוח בהם גבר חודר לתוך גופה של אישה. כשמדובר ביחסים בהסכמה הדבר מקובל ואין איתו שום בעיה, כשלא, אזי מדובר באונס. כאן עולה השאלה אם הייתה הסכמה אמיתית של המתלוננת לקיים עם קאשור יחסי מין או לא.
כולנו מקבלים החלטות על סמך ידע שיש לנו. כשהידע הוא אמיתי גם ההחלטה היא אמיתית. אולם כאשר הידע שיש אינו אמיתי, ההחלטות שאנחנו מקבלים אינן החלטות שהיינו מקבלים בהכרח לו ידענו את האמת. וזה המקרה הנ"ל.
המתלוננת הסכימה לקיים יחסי מין עם קאשור כי הוא אמר לה שהוא יהודי, ההסכמה שלה נבעה מ"ידע" שקרי שהיה לה, לפי טענתה, אילו ידעה את האמת לא הייתה שוכבת איתו, לכן ההסכמה אינה אמיתית. מכיוון שחדירה לגופה של המתלוננת בוצעה בלי שהייתה לה אפשרות אמיתית להחליט אם לשכב עם קאשור או לא, מדובר בפלישה לתוך גופה ללא הסכמתה, אי לכך מדובר באונס.

עכשיו אשוב לשאלת הגזענות. כאמור האישה היא גזענית, ואת הגזענות שלה יש להוקיע. ההחלטה של בית המשפט היא סלקטיבית. כל זאת לא אומר שהמורשע אינו אנס. במקום לגנות את החלטת בית המשפט, טוב ונכון יעשו כל מי שזכויות אדם חשובות להם, אם יפעילו לחץ על משטרה, פרקליטות ובתי המשפט להחיל את ההחלטה גם על גברים יהודים שמרמים ביודעין את הנשים איתן הם יוצאים על מנת להשיג איזה חפוז, ובכך לעקור את התופעה מן השורש.

מכתב מאת ורד- מאיה לב - להפצה רחבה

2010-06-27T04:35:00.035+03:00

אני רוצה קודם כל להודות לכולכם על התמיכה וההתעניינות במאבק שאני עושה. כפי שבוודאי רובכם יודעים, אני קורבן להתעללות מינית בילדות אשר בשבועות האחרונים יוצאת מן הארון במאבק חברתי למען כולם. אני כותבת עכשיו הודעה זו על מנת להעביר את הרגשתי הנוכחית אחרי שעכלתי מעט את הלך הדברים לנוכח האירועים האחרונים.

אני מרגישה ויודעת שהחשיפה האישית של סיפורי ושביתת הרעב שלי כן עוררו הדים נרחבים. כמו כן, הצלחתי לגרום לאיזושהי התחלה של שינוי. למרות זאת אני מרגישה שהמחאה שלי לא באמת הצליחה להתרומם ולהמריא אף על פי שכל ערוצי התקשורת מודעים אליי ולמאבק שאני עושה. יש לי הרבה ביקורת שמכוונת כרגע לעבר התקשורת אשר לטעמי מנסה לרכך, לעדן ואף להדחיק ולגמד את המסר הכואב שהחלטתי להעביר לחברה.
אני חוזרת ואומרת בכל הזדמנות שמדובר במצב חירום חברתי שנוגע לכולנו ולמרות זאת, התקשורת הנרחבת בחרה שלא לשים את המסר שלי במרכז, בראש סדר העדיפויות החברתי, כפי שהיה ראוי. כל ערוצי התקשורת המרכזיים מודעים ואף פנו אליי אך למרות זאת ולמרות הדברים שכן פורסמו לבסוף, המחאה שלי לא הצליחה להרים ראש ולעניין את הציבור הנרחב.
דוגמאות לכך אפשר לראות בהתנהלות של ערוץ 2 אשר קבעו איתי ראיון טלויזיוני לתכנית הבוקר של אברי גלעד וביטלו ברגע האחרון מתוך שיקולים משפטיים עקרים. ערוץ 1 פרסם את סיפורי רק במשבצות שידור זניחות, ערוץ 10 החליטו משום מה לזנוח לבינתיים ולא לעקוב אחר המשך מחאתי, עיתון הארץ שלחו אליי כתבים וצילמו אותי אך למיטב ידיעתי הידיעה אפילו לא נכנסה לעיתון. כתבות שנכתבו על המחאה שלי נדחו ולא פורסמו על ידי עורכי עיתון הארץ. יעל דן מגל"צ ראיינה אותי פעמיים, הראתה ועדיין מראה נכונות גדולה לעזור אך עדיין אני נשארת בשוליים של החדשות והמסר שאני מביאה לא הצליח לטעמי לעורר הד מספיק גדול על מנת שהנושא החשוב הזה יתפוס עין ציבורית ושיח ציבורי אמיתי.
אני רואה בהתנהלות הזאת של התקשורת שיתוף פעולה שבשתיקה עם הפוגעים בדיוק כפי שהפרקליטות לטעמי משתפת פעולה עם האנסים בהתייחסותה המזלזלת והפוגעת בנפגעות ובנפגעים של התעללות מינית.
לדעתי האישית הסיבה שהמחאה שלי לא מצליחה לתפוס עין ציבורית אמיתית בניגוד למחאות אחרות כדוגמת ויקי כנפו (שיצאה להלחם על הזכויות של אמהות חד הוריות) היא שהנושא של התעללות מינית בילדים הוא נושא שלכולם יותר נח לשכוח, להדחיק ולהסתכל הצידה.
אני לא קורבן מחמד ואי אפשר לפטור אותי בחיבוק ובנשיקה או במסר שהרבה ממכם מעבירים אליי: "אנו מחזיקים לך אצבעות ובהצלחה במאבקך החשוב.."
אני רוצה לחדד ולהבהיר עכשיו את המסר שלי למען כולכם. אני יצאתי למחאה שלי מתוך מקום של יאוש מוחלט מכל המערכות החברתיות אחרי שהבנתי לעומק שאין אף צד של החברה שפועל לעשות שינוי אמיתי או שפועל לצימצום התופעה הזאת של התעללות מינית בילדים.
ההתייחסות של התקשורת בנוגע למחאה שלי בשבועות האחרונים רק מוכיחה לי פעם נוספת את מה שכבר ידעתי: אין נכונות אמיתית מצד החברה לעשיית שינוי אמיתי בנושא הזה.
הודעתי והתראתי בפניי כולם, כולל התקשורת, הכנסת, הפרקליטות וכל המקורבים אליי שאין לי שום רצון להמשיך לחיות בחברה ובעולם שלכם כל עוד הנושא הזה לא מטופל ומשתנה בצורה משמעותית.
הרצון שלי למות נהיה יותר ויותר חזק עם כל צעד שאני עושה במלחמה הזאת לנוכח האדישות, האטימות ואזלת היד של כולכם מול התופעה המחרידה הזאת. מראש הודעתי להרבה גורמים שאני מתכוונת לתת 3 חדשים בלבד של הקרבה עצמית שהבטוי שלה הוא מחאה בגן הוורדים מול הכנסת, אם אמשיך לראות שכל מאמציי אינם מצליחים להרים קול צעקה אמיתי, אני מתכוונת לשים קץ לחיי כיוון שאני לא רואה עתיד טוב לחברה שמתנהגת בצורה כל כך רעה ואטומה.
כפי שהסברתי להרבה ממכם שבאו לדבר איתי, אני לא מצפה שהכל יהיה ורוד תוך שלושה חדשים אך אני כן מצפה לראות מספיק הד ושינוי שישכנע אותי שיש בשביל מה ובשביל מי להשאר ולהלחם. שבועיים כבר חלפו והייאוש לנוכח אזלת היד רק נהיה יותר גדול. אני מרגישה שהבאזז סביבי הולך ודועך ואיתו גם רצון החיים שלי.
אתמול הגיעה לאוהל המחאה שלי כיתת ילדות בגילאי שבע או שמונה עם מדריך אשר התעניין במחאתי כחלק מטיול ההסברה שלהן. כשהסברתי לקבוצת הילדות שהתגודדה סביבי שאני נלחמת למען זה שלא יהיו יותר אנשים הפוגעים מינית בילדים כמותם, אחת הילדות פערה לכיווני זוג עיניים תמות ועצובות ואמרה: "כן, הם רק נותנים להם אזהרה ואז הם משחררים אותם".
הילדים האלה מודעים לגודל הסכנה לה הם נמצאים והפחד שבעיניהם הוא אמיתי ודוחק.

אני דורשת עכשיו שכל החברה תפסיק את כל עיסוקיה הטפלים ותתעסק אך ורק בעיכול הנושא הזה של התעללות מינית בילדים על כל רבדיו - היקף התופעה, המחדלים במיגור התופעה ובטיפולה, איך ואיפה צריך לשנות ולתקן על מנת שהתופעה הזו תמוגר בהקדם וכל חשיבה פרקטית דומה.
אני חושבת שההתנהלות בקשר לזה צריכה להיות כמו בהתנהלות בעת מלחמה. החברה הישראלית מנוסה בסוג של חשיבה בשעת חירום והגיעה השעה להשתמש ביכולות הללו על מנת לעשות סדר חברתי אמיתי וצודק.
הגענו לקצה גבול הסיבולת בנושא הזה של התעללות מינית בילדים, ואפשר להגיד עכשיו בקול רם שמדובר אכן בשואת ילדים.
אני מבקשת מכל אחד ואחת ממכם שקורא את דבריי ללכת למראה, להסתכל טוב טוב על עצמכם ולשאול את עצמכם האם אתם פועלים לשינוי אמיתי למען עתיד טוב לילדים שלנו או שאתם סתם עוד משתפי פעולה ביודעין או שלא ביודעין עם המצב והלך הרוח החברתי הקיימים שבסופו של יום מקבעים את הפגיעה הזאת עוד ועוד.

ורד לב ז"ל
(מאיה גאיה)

--------------------------------------------
הפגנה וצעדה בת"א די להשתקה של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית וגילוי עריות

עצומה: ביטול חוק ההתיישנות על מקרי אונס וגילוי עריות

שני פוסטים מתוך אתר סלונה - הפוסטים הורדו מהאתר ושוחזרו באמצעות גוגל מטמון

"בית הזוועות" של ורד לב + השתיקה עדיין רועמת - דבורה לדרמן-דניאלי

2010-06-25T03:11:00.017+03:00

"בית הזוועות" של ורד לב

במהדורת ששי של ערוץ 10 שודרה כתבה קשה לעיכול, שחשפה את האשליה שמשפחה היא המקום הבונה והבטוח שלנו

לפני כשבוע עלתה בסלונה הכתבה "האויב שבפנים" אשר עסקה בנושא הקשה כל-כך של תקיפה מינית וגילוי עריות. כהמשך לאותו שיח מצמרר, עלתה במהדורת יום שישי האחרון של ערוץ 10 הכתבה "בית הזוועות" ובה סיפורה של ורד שנאנסה על ידי אביה מגיל שלוש.

אין ספק שערוץ 10 נזקק למידה ניכרת של אומץ כדי להעלות את הסיפור הקשה בערב יום שישי, המסמל את המשפחתיות הישראלית. סיפורה של ורד חושף את האשליה שכולנו מנסים לאחוז בה (גם כשהיא מתפוצצת לנו בפרצוף) שמשפחה היא המקום הבונה והבטוח שלנו. לפעמים הבית והמשפחה הם המקום בו נעשים הפשעים הנוראים ביותר. משפחתה של ורד היא משפחה "טובה". אביה האונס הוא איש מחקר מכובד בטכניון, אמה- שהתעלמה במכוון ממעשי האב המזוויעים והשיבה אותו לבית כ"מזמינה" את המשך מעשי האונס, היא רופאה. כלומר, לא מדובר בהורים נרקומנים או במשפחת פשע. האונס מתרחש בכל מקום, וילדות מותקפות, מנוצלות ונאנסות גם במשפחות הכי טובות.

תיאורים קשים לעיכול

ורד לב מגוללת בכתבה את תהליך ההיזכרות – מתיאור ידו של האב המלטפת לה את הישבן, חיקוי אקט האונס דרך משחק בובות, דמותו העירומה של האב שוכבת לידה במקלחת, ועד לזיכרונות ברורים שבהם האב ומכר נוסף אונסים אותה על שולחן הסלון הביתי. התיאורים הגופניים בוטים, קשים לעיכול, אך "עושים את העבודה" – הצופה נותר מזועזע עד לעומקי נשמתו כשוורד מתארת כיצד אביה "אונס אותה בתחת", וברקע מופיע משחק אילוסטרציה של בובות המבצעות אקט אנאלי האחת בשנייה.

מטרת הכתבה העיקרית היא, כנראה, לקדם את תיק התביעה של ורד כנגד אביה, תיק המתעכב בצורה פושעת כבר ארבע שנים. מעבר לזאת, הכתבה מעלה את המודעות הציבורית לתופעת גילוי העריות, שהיא תופעה מושתקת ברובה.

דיסוציאציה וניתוק

מאידך, לצד העלאת המודעות לתופעה עצמה, חשוב היה לא פחות לדבר על הקושי של ילדה העוברת גילוי עריות לתפקד בתוך מערכות שלא קשובות למצוקותיה– בגן, בבית הספר – היכן היו הגננות? היכן היו המחנכות? כיצד ילדה גדלה כשכל לילה היא חווה מחדש את הטראומה? מה קורה לה בגוף? כיצד היא מתמודדת עם סימפטומים טראומטיים? ילדות ששורדות גילוי עריות מפתחות תופעות חמורות של דיסוציאציה וניתוק, המחבלות קשות בחייהן ובתפקודן, ולתכנים הללו לא הייתה התייחסות בכתבה. האונס חי בגוף גם שנים רבות אחרי שהתרחש, וחשוב היה להבין זאת כשעלה בכתבה נושא סבלה של הנאנסת ואטימות הממסד. על תקופת עלייתו של הזיכרון מתוך עומקי ההדחקה העידה ורד שבתקופה זו "היא לא ישנה ולא אכלה" – אז מה כן קרה בתקופה זו? זיכרון מודחק שעולה מלווה בעירור (מצב של ריגוש או מתח פסיכולוגי מוגברים) עז וקשה להכלה של תחושות גוף וחרדות אימה, ולכן חשוב היה לשמוע כיצד עברה ורד את החוויה המפרקת הזו של עליית זיכרונות מודחקים.

גדולת הנפש של השורדות

יתכן שהנושאים הללו נעדרו מהכתבה כיוון שהתייחסות לערעור נפשי ולחוסר תפקוד הייתה עלולה להזיק לוורד בזירה המשפטית, בה היא נדרשת להראות בעיקר את יציבותה הרגשית ואת תקפותם של זיכרונותיה. עם זאת, ללא התייחסות להרס היסודי של מבני הנפש ושל כוחות האגו המגבשים, אשר נוצר בעקבות גילוי העריות, לא ניתן להבין לעומקו את הסבל ולא ניתן להעריך את הנזק העצום שנוצר, ואת גדולת הנפש של השורדות, כורד, המצליחות להיאבק על שפיותן ויציבותן הרגשית למרות הכול, ואף מעזות להשמיע קולן לנוכח הזוועה.

צילום: TheAlieness GiselaGiardino²³, פליקר

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

השתיקה עדיין רועמת

ורד לב שובתת רעב באוהל מחאה בודד מול הכנסת. לאחר ארבע שנות מאבק להרשעת אביה האנס, הפרקליטות סגרה את התיק, ולה אזלו הכוחות

על הפעם הראשונה בה ראיתי את ורד לב כתבתי פה לפני כשבועיים. היא הופיעה על המסך במהדורת יום שישי של ערוץ 10, מישירה מבט, בוטה, אמיצה, מגוללת את סיפור ילדותה כילדה בת 3 שנאנסת, כדרך שגרה, על ידי אביה. בעיניה זיהיתי את אותו מבט שברירי, פצוע, מעונה ומותש, האופייני לניצולות התעללות מינית. מניסיוני, שום דבר לא יכול להישאר ממש שלם בעקבות חווית הריסוק הטוטאלי שחווה ילדה הגדלה במציאות בה גבולותיה הגופניים, כמו גם גבולות העצמי שלה, נפרצים ללא שום התחשבות ברגשותיה ובכאבה. גופה של ילדה שנאנסת עובר הצפה של גירוי, אותו הוא אינו יכול להכיל.

כדי להתמודד עם ההצפה ולהגן על שפיותה של הנפש, הגוף עושה את כל מה שביכולתו כדי לקבור את כוחות ההרס עמוק בתוכו. הוא הופך להיות "בית קברות מהלך" – והילדה הופכת לחייה-מתה במובנים רבים. היא גדלה ומתפקדת לכאורה, אך סבלה היומי כבד מנשוא. מנגנוני ההדחקה עושים את שלהם, והילדה הגדלה לא תזכור, פעמים רבות, שהאירועים בכלל התרחשו. אולם גופה הנושא את זיכרון אותם אירועים בתוכו, ידבר אותם בשפתו – דרך כאבים שונים, הפרעות אכילה, חרדות, דיכאונות ועוד.

מתוך הבנה זו, יצאתי לפגוש את ורד פנים מול פנים. רציתי להביא את הקולות שאולי פחות נשמעו בתוך תיאורי ההתעללות המזעזעים – רציתי לתת קול לחוויה המושתקת שמכלה את חייהן של ילדות כה רבות, של נערות כה רבות ושל נשים כה רבות, מבלי שתהיה לה הכרה מספקת.

ילדה מעונה, שוקעת לתשישות

אני פוגשת אותה באוהל המחאה הבודד שלה, בגן הוורדים אל מול הכנסת. שביתת הרעב אותה החלה לפני כשבועיים כבר מראה בה ובגופה את אותותיה. אולם למרות חולשתה היא מגייסת כוחות וקמה אליי, כדי לספר את סיפורה – וכדי לזעוק את זעקתה.

"אני עכשיו מרגישה שאני את המלחמה שלי כבר עשיתי. ארבע שנים אני נאבקת כדי שאבי האנס יורשע. אין לי כוחות יותר. אני צריכה שמישהו אחר יעזור לי כעת לנהל את המאבק הזה. הפרקליטות, שטענה בתחילה שהתיק שלי חזק מבחינת ראיות, סגרה את התיק. אני מרגישה שאני נלחמת עבור כל הילדים שנאנסים. זהו מאבק חברתי ברוע שהוא אב כל החוליים החברתיים שלנו, ואני לא מרגישה שלמישהו באמת אכפת, שמישהו כאן באמת מתגייס לעשות שינוי. במשך כל הארבע שנים הללו שהפרקליטות מתמהמהת עם התיק, אבי מסתובב חופשי, עושה בייביסיטר לנכדותיו, כמו הרבה מאד אנסי ילדים כמוהו – ואף אחד לא עושה כלום".

כשורד פנתה לאחד המומחים המקצועיים בתחום, כדי שיסייע לה באופן פעיל יותר במלחמתה, היא קיבלה את התשובה שגילוי עריות תמיד היה ותמיד יהיה, ושהמלחמה הזו "גדולה עליו". אם היא גדולה על כתפיו של איש מקצוע בתחום, חשבתי, איזה סיכוי יש לאישה-ילדה פגועה וחבולה כמו ורד לשרוד את המלחמה הזו?

איך התמודדת כל השנים? איך ילדה שחייה במציאות של טרור נוראי כזה הולכת לגן, לבית ספר?

"אני זוכרת הרבה עצב. הרבה כאב ועצב. התחושה שלוותה אותי הייתה שאני שונה, חייה במציאות אחרת משל שאר הילדים, וניסיתי כל הזמן להיות כמו כולם, ליהנות כמו כולם, אבל לא הצלחתי. העצב סגר עליי. יותר מאוחר פיתחתי דיכאונות רבים והשמנתי מאוד. סבלתי מהתקפי אכילה בולמיים והאשמתי בעיקר את עצמי ואת ההשמנה שלי במצבי. ואז הפסקתי לאכול. הייתי מאוד עסוקה בלהימנע מאוכל – היום אני מבינה שזה היה מפלט של התודעה שלי מזיכרונות האונס וההתעללות. רזיתי מאוד, וחשבתי שעכשיו הכול יהיה טוב יותר, אבל אז התחילו להופיע הכאבים – כאבים נוראיים בכל הגוף. הגוף שלי כולו היה מכווץ כל הזמן- הייתי ישנה כשרגליי מכווצות וידיי קפוצות. פיתחתי קשיי עיכול שונים והפרעות אכילה קשות. הייתי מוצאת את עצמי פתאום חסרת יכולת לזוז, להרים יד או להרים את רגליי… היום אני מבינה שאלו היו התקפי אימה האופייניים לקורבנות אונס. עם השנים הכאבים הלכו והתחזקו, עד שהם מנעו ממני לעבוד ופגעו קשות בתפקוד היום יומי שלי. חשתי רב הזמן חלשה מאוד, ממש מפורקת. כאילו הגוף שלי זקן ומורעל מבפנים".

ומתי עלו הזיכרונות?

"כשהייתי בהודו התחלתי תהליך של טיפול עצמי. התחלתי להקשיב יותר לכאבים, חוויתי אותם, ואז גם עלו הזיכרונות. למשל- היה שלב שהיד שלי התנפחה וכאבה מאוד, ועם חווית הכאב עלה זיכרון האונס, בו לפתו את ידיי והחזיקו אותן מאחורי גבי כדי שלא אתנגד. שם גם התחלתי להיות מודעת יותר לתופעת הפדופיליה ולמימדים העצומים שלה. הבנתי מהר מאוד שאנשים פשוט אדישים שם לתופעה ואדישים לסבל של הילדים. חזרתי לארץ, מתוך תקווה ואמונה שכאן זה יהיה אחרת. שכאן, בישראל הנאורה, כביכול, המערכות לא ישתקו אל מול אונס ילדים, אבל נוכחתי לדעת שגם כאן קיימת אדישות נוראה בעניין. אנסים לא מורשעים, ואם הם מורשעים הם מסתובבים למרות זאת באופן חופשי, או מקבלים עונשים מגוחכים המאפשרים להם מהר מאד לחזור לבצע את פשעיהם. לארגוני הנשים אין שיניים, והמקסימום שהן יכולות לעשות זה ללטף ולהרגיע, אבל לא ממש לעשות משהו נגד אותם אנסים. הפרקליטות מתנהלת בנושא בעצלתיים, ואת יודעת מה תשובתם הפורמאלית על סיבת הגבלת שנות התביעה (חוק ההתיישנות)? הרצון להפחית את עומס העבודה עליהם… אנשים כביכול תומכים, אך לא מוכנים להתגייס ולהילחם. באדישות הזו הם למעשה משתפים פעולה עם הרוע של מעשה האונס".

לא הרבה השתנה

אני שומעת את דבריה ולא יכולה שלא להסכים עימה לגבי האדישות הציבורית – אוהל המחאה עומד רוב הזמן ריק מאנשים, מלבד כמה חברים קרובים המלווים אותה. אין במקום מחאה מאורגנת של ארגוני הנשים, אין מעורבות של נשות תקשורת פמיניסטיות (מלבד ריאיון קצר בתוכנית הרדיו של יעל דן), אין התגייסות משמעותית של נשים למאבק, ולכן גם אין בינתיים שום לחץ תקשורתי או ציבורי על הפרקליטות.

תוך כדי שיחה אני רואה כיצד ורד הולכת ושוקעת, לתוך התשישות, העייפות והייאוש. היא נשכבת ומתכסה, ואני יכולה ממש לראות את אותה ילדה מעונה בת ה-4 , שנותרת לבדה להתמודד עם הפשעים הנעשים בה. המראה הזה מכה בי, ואני נזכרת איך חשתי אני, כילדה בת 4, כשנאנסתי על ידי מכר של המשפחה, ולא ידעתי אפילו כיצד לקרוא לעזרה.

יותר מאוחר מופיעה קבוצת נשים שמודיעות מראש שהגיעו לביקור קצרצר. לאחר כרבע שעה, לפני שהן ממשיכות בדרכן, אחת הנשים מספרת שגם היא חוותה אונס בילדותה.

עוד ועוד סיפורים מצטלבים בנקודת מפגש אחת, של אונס והתעללות מינית. עוד ועוד נשים חושפות סיפורים מצמררים. עוד ועוד ילדות פנימיות מפסיקות לשתוק וחושפות את סודן הנורא, ועם זאת, אל מול דמותה הדועכת של ורד השוכבת באוהל המחאה המיותם כבר שבעה ימים, לא יכולתי שלא לחוש שלא הרבה בעצם השתנה, והשתיקה – עדיין רועמת.

צילום: Miss Cartier, פליקר

לקוח מתוך אתר סלונה - הפוסטים הורדו מהאתר ושוחזרו באמצעות גוגל מטמון

רוצים ספרות ערבית - מזרחית באוניברסיטה

2010-05-14T03:53:00.004+03:00

http://www.atzuma.co.il/sifrutaheret

בהיותי סטודנט מזה שנתיים בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, יצא לי לקחת מספר לא קטן של קורסים בספרות ישראלית, שבכולם בולטים שני דברים: הדרה מוחלטת של יצירותיהם של פלסטינים אזרחי ישראל וכמעט מוחלטת של יצירותיהם של מהגרים מארצות ערב. בחוג לספרות באוניברסיטת ת"א אין התייחסות לתנאים בהם חיות וכותבות שתי האוכלוסיות הללו. בקורס על ההגירה בספרות העברית יש התייחסות רק להגירה מאירופה, דבר אשר מראה על חוסר החשיבות לכאורה, של ההגירה היהודית-ערבית.

כמו כן, חשוב לציין שהחברה בארץ עברה שינויים רבים מאז 48. הייתה נכבה של פלסטינים, היה משטר צבאי, היה טבח בכפר קאסם... בנוסף הייתה הגירה עצומה של יהודים מארצות ערב ששוכנו בתנאים לא תנאים בפריפריה. הייתה ועדיין ישנה התעלמות מוחלטת של המדינה הן מהאוכלוסייה הפלסטינית, והן מהאוכלוסייה היהודית-ערבית. כל אלו ועוד השפיעו רבות על הספרות בארץ, השפעות שמשום מה לא מורגשות בין כתלי בניין גילמן, על אף שהן הפלסטינים אזרחי ישראל והן יהודים ערביים הינם חלק גדול מהחברה בארץ ומתרבותה.

די אם נזכיר את שמותיהם של אנטון שמאס וסמי מיכאל כדי להדגים על קצה המזלג את חשיבותן של שתי האוכלוסיות הללו לספרות הישראלית, אך באוניברסיטת תל אביב הם כמעט ולא מוזכרים. האבסורד הוא שכן מלמדים ספרות עולמית שנבעה מדיכויים חברתיים ופוליטיים (קוטזי, מוריסון, ועוד), אבל לא מלמדים ספרות שנכתבה עקב דיכויים שהיו כאן אצלינו, והמצב הזה לא תקין, וזה עוד בלשון עדינה.

מוזר בעיניי שדווקא בחוג שבראשו עומד אדם כמו פרופ' מיכאל גלוזמן, שמדבר לא מעט נגד הדרתן של קבוצות אוכלוסיה שונות, לא משנה את המצב הקיים.

בואו נקרא לקובעי המדיניות בחוג לשנות את הפרדיגמה האומרת שקיימת רק ספרות יהודית - אשכנזית, ולתת מקום מכובד בחוג לספרות אחרת, אשר לא פחות טובה, חשובה וראויה להיכנס לתכנית הלימודים בחוג - ספרות של יהודים ערביים וספרות של פלסטינים ישראלים.

http://www.atzuma.co.il/sifrutaheret

בעקבות המלכודת של הקו הירוק

2010-04-17T02:30:00.003+03:00

את הדיון בספרו המרתק של יהודה שנהב "במלכודת הקו הירוק: מסה פוליטית יהודית" ברצוני למקד לאו דווקא בהקדמה שלו או ברוב ארבעת פרקיו, אלא דווקא בסוף הפרק הרביעי ובאפילוג. אני עושה זאת לא משום שרב הספר אינו חשוב, אלא כי ב – 20 העמודים האחרונים של הספר, מצאתי את אשר חיפשתי - תשובה לשאלה: האם פתרון של מדינה אחת בין הירדן לים (פתרון שבו אני מאמין) הוא ריאלי, ואם כן איך מיישמים אותו.

על אף שאין בכוונתי לעסוק בבטן של הספר, אציין בקצרה שתי נקודות עיקריות שמהן להבנתי את הספר, נובע הקיבעון של השמאל הלאומי בדבר חשיבות חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום.

א) אמונה בעלת אופי גזעי מובהק (עמ' 52) – פחד שהערבים (מוסלמים, נוצרים ויהודים) יהווה רוב במדינה ובכך יערערו את ההגמוניה האליטיסטית של יהדות אשכנזית – חילונית (שאלת החילון לכאורה של מדינת ישראל נידונה בהרחבה בספר, אך לא אתייחס אליה כלל ) – ליברלית.

ב) תסביך הרדיפה – לפי חנן חבר. השפה העברית עדיין מסמלת בביטוייה השונים את הפחד שהערבים מסוכנים ליהודים (עמ' 135).

שני הפחדים הללו מביאים את השמאל הלאומי לאמונה שחייבים להיפרד מהערבים, והנקודה בזמן שאליה חייבים לחזור היא נקודה שעד אליה היה טוב וממנה החל הרע, קרי קווי מלחמת 67 (יוסי ביילין, עמ' 28 בספר).

במקום שתי מדינות לאום המופרדות זו מזו, מציע שנהב שלוש חלופות אחרות לבניית מדינה בין הירדן לים. חלופות שמחד מבינות את הצורך במתן פתרון לפליטים פלסטינים שברחו מכאן מאז 48, ומאידך הבנה שלא ניתן לגרש את היהודים מבתיהם ושעוול של עם אחד לא פותרים בעוול שלעם אחר (עמ' 155-156):

1) מדינת כל אזרחיה - מדינה אחת בין הירדן לים בעלת ריבונות משותפת.

2) חלוקה לשתי ריבונויות שונות כאשר כל אחת נותן למיעוטה הדתי והלאומי את כל הזכויות ובכך מאפשרת מהלך חיים תקין, והתנועה בין שתי הריבונויות תהיה חופשית.

3) מדינת קנטונים – מדינה המחולקת למיני אוטונומיות על בסיס לאומי ודתי.

לטעמי הגישות אינן בהכרח סותרות זו את זו. ע"י מערכות חינוך שתתמקדנה בהעברת תרבויות של שני העמים לתלמידיהן, הן מהמודל השני והן מהמודל השלישי יכול לצמוח בסופו של דבר המודל הראשון.

דבר נוסף שמציין שנהב ואיתו אני מסכים כמעט לחלוטין, הוא עניין השפה (עמ' 157). בכל מדינה שלא תקום חייבות, לפי שנהב, להילמד גם הערבית וגם העברית ושתיהן תהיינה שפות רשמיות. קביעה ששפה אחת היא השפה הרשמית תקים על השלטון את הקבוצה שזו אינה שפת אמה. אני הייתי מרחיב את הנקודה הזו מעבר לשפה. לימוד של תרבות, פילוסופיה המנחה את חיי הלאום, היסטוריה , ספרות וכיו"ב, של שני הלאומים גם יחד, יכול להביא לא רק לפתרון מדיני של הסכסוך, אלא גם לפתרון חברתי.

דבר שלישי אליו ארצה להסב את תשומת הלב, ואיתו אין לי להסכים באופן מוחלט הוא צורת משטרהּ של המדינה החדשה שתקום (עמ'157-158). במשטר החדש שיצמח ושיהיה דמוקרטי – חוקתי , כל הקבוצות – הלאומיות, האתניות, הדתיות וכד', תזכנה בזכויות מלאות בכל מערכות המדינה. מתן זכויות אזרחיות מלאות לכל סוגי האוכלוסייה נותן לגיטימציה לדרישת חובות מהאזרח. אין הדבר אומר לטעמי (שנהב אינו מתייחס לכך) שאי עמידה בחובות הינה עילה לשלילת הזכויות, אלא שללא מתן זכויות אזרחיות לקבוצה זו או אחרת, קשה לדרוש ממנה גם חובות.

שלושת האלמנטים שבחרתי להתמקד בהם אינם היחידים בספר, ואינם בהכרח חשובים יותר מאלה שלא הזכרתי, אלא כפי שציינתי הוא נותן סוג של מענה לשאלות שעלו מהאידיאולוגיה שאני מחזיק בה ושלא הצלחתי למצוא להן תשובות.

עליי לציין שהתשובה שקיבלתי אינה כה אופטימית, ואולי אפילו דיסטופית.

"האם יש סיכוי לכך שזה יקרה באופן לא אלים? לצערי לא." (עמ' 163).

האם אני מקבל את התשובה הזו? לא בהכרח. לדעתי מעגל הדמים אמנם יכול לכונן כאן מדינה אחת, אך זו תהיה מדינה עם רוב ערבי תחת משטר צבאי ישראלי - יהודי, קרי אפרטהייד נוסח דרום אפריקה. עם זאת יתכן שעדיין ניתן להגיע להסדר שעליו מדבר שנהב, על ידי הכלים שהוא מציע בספרו, וזאת בתנאי שראשי הישויות המדיניות יהיו מוכנים לנסות את ההצעה של יהודה שנהב.

חשיבה רוחבית

2010-01-29T01:38:00.000+02:00

אחת הבעיות המרכזיות של הפוליטיקאים בישראל (והן רבות ומגוונות) היא חשיבה נקודתית. ברגע שצצה בעיה כלשהי – מנסים לפתור אותה ולהמשיך הלאה. זה קורה במלחמות מיותרות כשיש הרבה הרוגים מצד ישראל – במקרה כזה במקום לחשוב איך למנוע את המלחמות הבאות, מקימים ועדת חקירה שתבדוק מה לא היה בסדר במלחמה שעברה. כשיש תלונות על עודף של מהגרי העבודה – חושבים איך לגרש את אלה הנמצאים כאן במקום לחשוב על מדיניות מסודרת שתבטיח את זכויותיהם של כל הנוגעים בדבר, ויש עוד דוגמאות למכביר.

הדוגמא האחרונה לחשיבה נקודתית של נבחרנו הוא החוק להגנת הסופרים של שרת התרבות לימור לבנת וחברי הכנסת זבולון אורלב וניצן הורוביץ. החוק בא להסדיר את נושא התמלוגים של העוסקים בכתיבת והוצאת הספרים. החוק כשלעצמו הוא מצוין, אך לא כאן הבעיה. המציעים כנראה לא ערים לעניין שבהרבה מאד מענפי המשק, אלא האמונים על מלאכת הייצור של המוצר הם בעלי השכר הנמוך ביותר, הדבר נכון הן בתעשייה (ר"ע מפעלי ים המלח) והן בתפקידי הפקידות למיניהם. בתפקידי הפקידות (בעיקר בשירותי לקוחות למיניהם) דווקא אלו הנמצאים בקשר ישיר עם הלקוחות הם אלו המרוויחים הכי מעט, והתנאים שלהם הם הכי גרועים.

כאמור, אין לי שום בעיה עם כך שהפוליטיקאים שלנו עוסקים בפתרונות נקודתיים לבעיות שצצות, אך הגיע הזמן שגם בכנסת יבינו שמתן פתרון רוחבי לסוגי הבעיות יכול למנוע היווצרותן של הבעיות הנקודתיות עצמן.

המרחב הדמוקרטי

2010-01-04T15:59:00.004+02:00

עד אתמול לא האמנתי שאני אעמוד לצידו של איש אינטרסנטי, חצוף ומגעיל כמו דן מרגלית. אבל התגובות לראיון שלו עם ח"כ ג'מאל זחאלקה בתוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית עברו כמה גבולות שלא היו צריכים להיעבר. כמה אנשי שמאל הזדעזעו מיחסו של מרגלית לזחאלקה והחליטו לקרוא לפיטוריו. כדי להשיג את המטרה נפתחה באינטרנט עצומה, שלגבי יעילותה יש לי ספק גדול.

אין לי ויכוח עם פותחי העצומה על כך שדבריו של מרגלית היו מגעילים ומיותרים, אני גם לא מתווכח שהאיש הוא עיתונאי חצר של מנהיגי המדינה, אבל מכאן עד לקרוא לפיטוריו הדרך ארוכה מאד.

ראשית אני לא מכיר עיתונאי אובייקטיבי אחד כיום בתקשורת הישראלית. גם המראיינים המנוסים ביותר לא מסתירים את דעותיהם במהלך הראיונות. ההבדל בין רוב המראיינים לבין הראיון המדובר של מרגלית עם זחאלקה הוא בסגנון, ועל הסגנון עדיף שלא לפטר איש תקשורת.

הדבר הכי בעייתי בקריאה לפיטורי מרגלית הוא שאם הקריאה הזו תיענה על ידי הנהלת הטלוויזיה החברתית, זה יהיה עוד צעד לקראת חיסולי של הדמוקרטיה הנזילה עד מאד של ישראל. לכל איש ואישה בדמוקרטיה עומדת הזכות לבטא את דעותיה ואת דעותיו, ופיטורים על הרקע הזה הם מכה לדמוקרטיה (כאמור מרגלית הוא ממש לא האיש היחיד בתקשורת שעושה זאת), כתבותיו של גדעון לוי ב"הארץ", וראיונותיו עם מושאי הכתבות נובעות מאג'נדה פוליטית והוא אינו מסתיר זאת, ההפך הוא הנכון. טומי לפיד ז"ל עשה קריירה מגילויי דעת בתוכנית אירוח פוליטית.

הראיון של דן מרגלית עם ג'מאל זחאלקה ירד לביבים של השיח בישראל, טוב היה עושה עיתונאי ותיק ומנוסה כמו מרגלית אם היה שומר על האיפוק, אך קריאה לפיטוריו היא מיותרת ומסוכנת כי מחר יקום מישהו וידאג לסלק מהתקשורת את אנשי השמאל הלא רבים שנשארו בה.

לסיכום אני רוצה להזכיר שלא תמיד הדמוקרטיה מחוסלת ע"י אנשי הימין, לפעמים זה דווקא קורה ע"י השמאל ואני מאד מקווה שהשמאל הישראלי עדיין מאמין בדמוקרטיה

יש מצב לזכויות אדם

2009-12-05T23:43:00.003+02:00

שבוע לפני מצעד הזכויות האדם הראשון בישראל של האגודה לזכויות האזרח שיתקיים ביום שישי ה 11/12 בתל אביב - יפו, החליטו כמה אזרחים שזכויות האדם חשובות להם להביע את מחאתם בדף האירוע בפייסבוק, על כך שהאירוע אינו ספציפי, ומאגד בתוכו אירגונים רבים שכל אחד מהם מטפל באוכלוסיה אחרת. הטענה המרכזית היא שיותר מדי אג'נדות יוצרות בלבול ולא כולם מזדהים עם כל המטרות. אז הנה כמה מהסיבות למה בכל זאת יש לקיים את המצעד כמו שהוא:

* אין הרבה הבדל בין הפקעת קרקעות בכפר שלם לבין הפקעת קרקעות בבלעין ונעלין.

* כשמדברים על חופש העיסוק - יש להתייחס גם לחופש העיסוק לפלסטינים בשטחים הנשלטים תחת משטר צבאי ולמהגרי העבודה המפחדים כל יום מפני גירוש.

* חופש התנועה אינו שייך לאוכלוסיה ישראלית - יהודית בלבד, אלא אמור להיות נחלת הכלל. יש בישראל הרבה מאד שטחים ציבוריים שעוברים הפרטה. חופי ים שעוברים לידיים פרטיות, פארקים שעוברים לשטח נדל"ני וכד'. על פלסטינאים חבל בכלל להרחיב כי ב"אדיבות" הצבא הישראלי, הם לא מכירים את המושג.

* הזכות הבסיסית לדיור, הפכה עם השנים לנחלת העשירים בישראל. מחירי הדירות הפקיעו, וזוג צעיר ממוצע מתקשה לקנות דירה באזור שיש בו גם מגוון תעסוקתי. אה כן, יש גם את הבדויים בדרום.

* החינוך מופרט לאט אבל בטוח, בתוך מערכת החינוך הציבורית נפתחות כיתות לעשירים בלבד.

* הכיבוש ממשיך לפגוע באופן סיסטמטי בזכויות הבסיסיות של הפלסטינאים (ע"ע שייח' ג'ראח), ממשיך להיות משאבת כספים של ישראל ומונע כל התפתחות בתהליך השלום עם שכנינו.

אלה רק מספר סיבות לכך שמצעד זכויות האדם אמור להיות רחב ככל הניתן. מי שרוצה עוד מוזמן ללחוץ כאן.

על הקמפיין (האידיוטי) של הרשות למלחמה בסמים

2009-12-01T04:30:00.002+02:00

יהודים יקרים,

אנו במדינת טמטומלנד, עושים הכל כדי להיאבק במגפת האנטישמיות. אנו שומעים עדויות של היהודים שנפגעו ממנה, מעמידים מפעם לפעם איזה אנטישמי לדין, ויש כאלה שאפילו יושבים מספר שנים בכלא.

אולם, על מנת למנוע פגיעה מיותרת בכם, אנו מבקשים שתעזרו לנו לעזור לכם. אנא הימנעו מלהגיע לבתי הכנסת בחגים ושבתות, ואם אתם באים אל נא הישארו הרבה זמן. אנא הימנעו ככל הניתן מלהציג בציבור כל סממן של דתיות/לאומיות. את הפיאות, השביסים, הכיפות והציציות שלכם אנא השאירו בבית כשאתם יוצאים לרחוב אחרת אנחנו לא מבטיחים שנוכל להבטיח את ביטחונכם.

בתודה על ההבנה,

הממשלה.

נכון שנישמע מטומטם ואידיוטי, אך היחס של הרשות למלחמה בסמים ואלכוהוליזם, בו היא קוראת לנשים לא לשתות פן תיאנסנה, לא שונה הרבה מהמצב המתואר. הרשות, בשם הממשלה והמדינה, אומרת שאין באפשרות המדינה להבטיח שאישה לא תיאנס.

* הבהרה - מכיוון שהאנלוגיה היחידה שחלק גדול מהישראלים מבינים היא זו לאנטישמיות, נכתב פוסט זה בשפה זו. אין כותב הפוסט בא להשוות בין היהדות לאלכוהוליזם אלא רק להראות עד לאן התנערות המדינה משמירה על כבודן/ם, בריאותן/ם וחייהן/ם של אזרחותיה ואזרחיה יכולה להגיע.

קצת אופטימיות לשם שינוי

2009-10-07T23:28:00.003+02:00

בין שלל הכתבות בעיתונות על האירועים האחרונים במזרח ירושלים - העימותים בין השוטרים למתפללים באל אקצא וייהוד מזרח העיר תפסה את עיני דווקא כתבה קצת שונה. כתבה אשר גרמה לי אחרי הרבה שנים לכמה רגעיים של שינוי שלא אבדה עדיין התקווה שישראל תתעורר מתסביך הרדיפה שלה. מדובר על הסכם ערים תאומות בין העיר ראש העין לעיר דכאו.

הסכמי ערים תאומות הם דבר שבשגרה, להרבה ערים בעולם (גם בישראל) יש הסכמים כאלה עם ערים בעלות מכנה משותף במדינות אחרות. יש לדבר משמעויות תרבותיות וכלכליות שלא אכנס אליהן כאן. אך בניגוד לשאר ההסכמים, להסכם עם העיר הבווארית יש משמעות נוספת. השם "דכאו" הוא שם שעומד במקום השני - אחרי "אושוויץ" - במצעד שמות מעוררי שנאה ותיעוב בקרב ישראלים רבים. הסיבה לכך היא שסמוך לעיר זו נבנה מחנה הריכוז הראשון של השלטון הנאצי.

במשך 61 שנות קיומה של ישראל, סובלת המדינה מתסביך רדיפה קשה שמקורו בשואה. התסביך הזה גורם לישראלים רבים להאמין שכל העולם נגדינו ושבכל רגע עומדים עלינו לכלותינו, דבר המונע מאיתנו להגיע להסכמי שלום עם שכנותינו ודבר הגורם להתעלם להחלטות בינ"ל כדוגמת דו"ח גולדסטון, כי "הרי כולם נגדינו". לשיא הגיע הדבר בנאומו של בנימין נתניהו בעצרת האו"ם ב - 24/9/09, נאום בו הניף בצורה בוטה ומיותרת את החלטת ועידת ואנזה.

דווקא הסכם ערים תאומות בין עיר ישראלית לעיר שכה מזוהה תודעתית עם זוועות השואה תגרום לישראלים להבין שהשואה נגמרה, ורדיפה שיטתית של היהודים לא קיימת עוד. הבנה זו עשויה לפתור ולו חלקית את תסביך הרדיפה שמחניק את ישראל ומונע חיים נורמליים בה.

מי ייתן ובעתיד הקרוב ירימו עוד כמה ראשי ערים בישראל את הכפפה שהרים ראש עיריית ראש העין מר משה סיני ויכרתו הסכמים דומים עם ערים נוספות שנחשבות היום לטאבו בקרב חלקים גדולים בחברה הישראלית, ואנזה ואושוויץ הן המועמדות הבאות

מסע להתנחלות

2009-09-08T23:39:00.008+03:00

טוב, נראה לי שעל פרויקט "מסע" של הסוכנות היהודית ומשרד ראש הממשלה נאמר כמעט הכל. בלוגרים מילאו את הבלוגים שלהם בפוסטים מזוויות שונות. יש שהתלוננו על כך שמעליבים אותם על אף תרומתם למדינה, יש כאלה שלקחו את העניין בהומור ציני, ויש שפתחו קבוצות בפייסבוק לנהל דיון בצורות שונות (על אף שלדעתי, התגובות בקבוצה הן יותר מדי ציניות ופחות ענייניות או אופרטיביות כנגד הפרויקט), אפילו הפרסומאי ספי שקד יצא נגד הפרויקט בטורו ב - ynet.

מה שמשותף כמעט לכול התגובות שקראתי הוא שרובן מתייחסות לכך שיהודי מתבולל הוא לא פחות טוב מיהודי שנישא ליהודיה (מקרים בהם אישה יהודיה נישאת לגוי פחות קריטי כי ילדיה יהיו יהודים כדת וכדין). לא מצאתי תגובות שדורשות מהממשלה להפסיק לתייג אותו לפי צרכיה.

עבור ישראל כל מי שנולד ליהודיה אוטומטית מחוייב למדינה, ולא משנה אם הוא שומר תורה ומצוות, אם הוא מרגיש זיכה לדת (יהדות היא דת ותו לא), או למדינת דת שמנסה ללכוד אותו.

לא שמעתי אף אחד שטוען שישראל מנסה להביא לכאן כמה שיותר "יהודים" על מנת לייהד כמה שיותר את המדינה ואת השטחים הכבושים ובכך להנציח את מפעל הכיבוש, ההתנחלויות והמיליטריזם. לפוליטיקאים הישראלים חשוב שיבואו לכאן כמה שיותר בחורים ובחורות "יהודיים", כדי להראות להם את המורשת היהודית בחברון ובקריית ארבע, בקבר יוסף ובקבר רחל. ובכך לנשל עוד ועוד פלסטינאים מאדמתם.

הנישול של הערבים הוא החשוב יותר למדינתינו ולא הצלתו, כביכול, של העם היהודי. אם היה כה חשוב לפקידים מהסוכנות היהודית ולחברי הממשלה "להציל את העם" הם היו מפעילים את מלוא עוצמתם על מנת שאותם ילדים אתיופים שהושפלו בצורה נוראה בטרם נכנסו לכיתות לימוד, יוכרו ליהודים.

אבל לא היהדות היא החשובה אלא ההתנחלות, והממשלה מבינה שבקרב ציבור גדול של הלא יהודים בעולם ההתנחלות הישראלית בשטחים פלסטינים בלתי מתקבלת על הדעת, לכן יש להרחיק את בנותינו ובעיקר בנינו מאותם גויים אנטישמיים, עוכרי ישראל, גם אם בנותינו ובנינו לא רואים בעצמם יהודים.

לא להקפאת ההתנחלויות

2009-08-26T14:20:00.005+03:00

עשור וחצי אחרי הסכם אוסלו ואין סימן לסוף הסכסוך. הרבה מילים כבר נכתבו עליו, ועידות ויי, קמפ דיוויד, אנאפוליס ועוד, אך הסכסוך לא רק שלא נפתר אלא רק מחריף. הטבח בעזה גרם לכך שבקרב חלק גדול מהציבור הפלסטינאי שהאמין באפשרות לשלום, נמצא היום בספק גדול. בישראל המצב הוא כזה הוא ששרים בממשלה קוראים לארגוני שמאל בשמות של מחלות, וח"כ דנון אף קרא לפרק את "שלום עכשיו".

כל זה מראה שאם נמתין עוד קצת זמן בלי להגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים, כל מה שיהיה כאן הוא מאבק דמים בלתי נגמר. לאחרונה חודר לתודעה של האזרח הישראלי נושא חדש -ישן על מנת להסית את תשומת הלב מהאין מו"מ - הקפאת התנחלויות.

הסכמה על חשיבותה של הקפאת ההתנחלויות השתלטה על חלקים רבים בחברה הישראלית פרט לכמה (או הרבה) קיצוניים בימין, ועל האוכלוסייה הבינלאומית. הדרישות מישראל הן כבר לא לצאת מכל השטחים הכבושים, ולהגיע להסדר עם השכנים, אלא להקפיא את ההתנחלויות. פתאום ההקפאה עצמה הפכה ללב ליבם של ארגוני השמאל כמו "שלום עכשיו".

המצדדים בהקפאה טוענים שזהו שלב בדרך למו"מ. לפי קצב החלפות הממשלות בארץ וגידולו של הימין, הדבר היחיד שתוביל אליו הקפאת התנחלויות היא הקפאה במו"מ עם שכנינו. בדומה להסכם אוסלו ולהתנתקות, ההקפאה היא מעשה גרוע שעוטפים אותו בעטיפה יפה. טיעונים כמו "אנחנו לא בונים יותר, אז מה כולם רוצים מאיתנו?" יצוצו מכל חור.

במקום להתעסק בתהליכים שלא יובילו לשום מקום, הגיע הזמן לשבת ולסגור את נושא הכיבוש ביש"ע (כן, יש כיבוש גם בעזה) ובגולן ע"י מו"מ שתכליתו לסיים את האפרטהייד הישראלי פעם אחת ולתמיד.

בדידותו של ליברמן

2009-08-25T16:09:00.013+03:00

לאחרונה או שלא כל כך הבין שר החוץ של ישראל שבהיותו מתנחל תפקידו כשר החוץ חסר כל תוכן. הוא לא רוצה ולא יכול להיות שותף לתהליכים המדיניים, הוא לא רצוי ברב הקהילות בעולם, ושיחות רציניות עם מדינות ערב הוא כנראה לא ינהל לעולם. איש שאיים להפציץ את סכר אסואן וכמעט גרם למשבר דיפלומטי עם בין ישראל למיצרים, החליט שהוא חייב להיות חלק מתודעתם של אזרחי ישראל בכל מחיר.

כדי שלא נשכח שהוא שר בכיר בממשלה ליברמן החליט להוריד את זכר השואה לתחתית שכמעט אף פוליטיקאי לא הצליח לעשות (בכלל, נראה לפעמים שפוליטיקאים מתחרים ביניהם על ניכוס וזילות האירוע הטרגי הזה). ליברמן יצא בהתקפה חסרת תקדים אפילו במונחים שלו, והשווה את סירובה של ממשלת שבדיה לגנות את הכתבה שהציגה את דעתו של הכותב בלבד לשתיקתה כביכול של שבדיה שואה.

אחרי שראשי הקהילה היהודית בשוודיה טענו שליברמן הוא הגורם לבעיה, הבין ליברמן שהוא מיצה את הנושא ועבר לטפל בעובדי משרדו ובכוונתו למנוע מאזרחים שלא שירתו בצבא להשתתף בקורס צוערים של משרד החוץ. עפ"י חוו"ד משפטיות הדבר בלתי אפשרי, כך שגם הוא לא יצליח.

לא שכחתי גם את הצעותיו לפסול ח"כים ערביים מלכהן בכנסת, חוק הנכבה, חוק האזרחות, ברית הזוגיות, התבטאויות של שר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ ושל עוזי לנדאו, שרים בממשלה מטעם מפלגתו של ליברמן.

ואני שואל מה עוד מתכנן לנו שר החוץ שלנו בדרכו לחיסול המוחלט של מה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית.

כן פשע שנאה

2009-08-07T12:46:00.003+03:00

בימים שעברו מאז פיגוע הטרור נגד נערים בבית האגודה הלהט"בית בת"א שמעתי הרבה ספקולציות על זהותו של הרוצח. יש האומרים שמפגע הוא הומופוב, יש כאלה שטוענים שמדובר בחולה נפש, ויש הטוענים שמדובר בהומו מתוסכל. מכיוון שהחקירה המשטרתית נמצאת בחיטוליה לא אכנס כאן לזהותו וזאת כי אין לי מושג מה היה המניע של אותו רוצח מתועב. אני רק אומר מה אני מקווה שיתגלה בסוף.

בניגוד למה ששמעתי מלא מעט אנשים בקרב מכרי, ברחוב ובתקשורת, אני כן מקווה שיתגלה שזה היה פשע שנאה, וזאת מטעם אחד פשוט:

החברה שלנו לא רק נגועה בגזענות, היא חולה במחלה הזאת בצורה קשה מאד, ויש שיאמרו שאפילו חולה סופנית. הבעיה הגדולה בחברה חוץ מהמחלה ששמה גזענות, היא חוסר מודעות מרצון לקיומה של המחלה. גילויי גזענות על כל צורתם נחשבים אצלינו כדברים חריגים שיש לטפל בהם נקודתית. אלא מה? יותר מדי מקרים נקודתיים קורים כאן, אך כמעט אף אחד לא מוכן לחבר את הנקודות לקו אחד ארוך שאין לו סוף. מי שכן רואה את הקו האינסופי של אלימות וגזענות, נחשב בארץ כשמאלני קיצוני וסהרורי.

מספיק לקרוא טוקבקים לכתבות ולפוסטים של בלוגרים באינטרנט כדי להבין כמה נקודות שחורות יש לנו בחברה. למי שנכנס לאתר של ארגון "יש תגובה" או מקבל מהם מיילים רואה את הדברים בשיא חומרתם על בסיס יומיומי.

אם יתגלה שהפיגוע הוא פשע שנאה על רקע הומופובי, אז אולי מישהו בחלונות הגבוהים במדינה יועיל להוציא את ראשו מהחול בו הוא טמן אותו ואז יראה את התמונה השחורה שקוראים לה ישראל.

רוה"מ גינה בישיבת הממשלה האחרונה את הרצח, אך גינוי לכשעצמו אינו מספיק, אלא צריך גם מעשים אותם הממשלה לא ששה לעשות. זה אינו מקרה הטרור הראשון בארץ שמבוצע על רקע שנאה למגזר כזה או אחר, די שנזכר במקרה נתן זאדה, או בנסיון רצח על רקע הומופובי במצעד הגאווה בי-ם לפני 4 שנים, כדי להבין על קצה המזלג איפה אנו נמצאים.

ישנן הרבה דרכים להפוך את החברה שלנו לסובלנית יותר כלפי האחר: חינוך לסובלנות, מתן הזדמנויות שוות לכלל הזרמים בחברה, קבלת האחר, אבל כל זה לא יעזור כל עוד לא נוציא את הראש מהחול, נקרא לילד בשמו, ונעקור מהשורש את את השנאה לאחר ואת ההסתה. יש בארץ חוק נגד גזענות, אך מטעמי חופש הביטוי הוא כמעט ולא מופעל.

הגיע הזמן להעניש לא רק את אלה המבצעים את הפשע אלא גם את אלה הקוראים ולו ברמז דק, לביצוע פשעי השנאה הללו, ובטח לא לתת להם מקום בבית המחוקקים שלנו.

תודה לך אלכס מילר

2009-05-27T09:13:00.002+03:00

כמי שמגדיר את עצמו איש שמאל, אני אמור להתנגד להצעת חוק של ח"כ אלכס מילר שאוסרת על ציון יום הנכבה כיום אבל של הפלסטינים אזרחי ישראל. בהתחלה אכן כך היה, כשקראתי לראשונה באתר "הארץ" על הצעת החוק, רגש חזק של עצבים וכעס השתלט עליי. לאחר מחשבה נוספת, הצעת החוק אינה רעה כלל וכלל.
מובן לכל שההצעה לא תעבור אפילו את הקריאה הטרומית (אם בכלל תגיע לשם), אך ההד הציבורי שההצעה יצרה, רצוי ואף מבורך. מאז סיום המשטר הצבאי, טוענת מדינת ישראל הרשמית שהיא מדינה המעניקה זכויות וחירויות שוות לכלל אזרחיה. כשאנשי השמאל והאזרחים הפלסטינים טענו שהדבר הוא שקר גס, יצאו הסנגורים של מדיניות ישראלית בטענה שבכל מזרח התיכון ישנה רק מדינה אחת אשר נותנת חופש ביטוי מלא לכלל אזרחיה, ושבשום מקום אחר הפלסטינים לא יכלו להתבטא נגד מדיניות המדינה כלפיהם ולא לצאת ללא עונש. העובדות על שיעורי העוני בקרב המגזר, על הפערים הבלתי סבירים בעליל בחינוך, בריאות והתשתיות בין היהודים והערבים לא בילבלו את הפטריוטים הנלהבים ולא שינו את דעתם. הציבור השתכנע והסטטוס קוו ביחס בין היהודים לפלסטינים אזרחי ישראל נשאר בעינו.
הצעת החוק המדוברת, בנוסף לנסיון הכושל של אותם הסנגורים לשלול מנציגי המיעוט הפלסטיני לייצג אותו בפרלמנט הישראלי הציגו לציבור הישראלי את פניה האמיתיים של המדיניות הישראלית. ההתנגדות להצעת החוק לאיסור ציון הנכבה, בדומה להתנגדות לשלילת זכותם של הפלסטינים להיבחר לכנסת, חוצה מפלגות וגושים. אפילו שלושה שרים מהליכוד התנגדו להצעה.
להצעת החוק, אשר הוגשה ע"י חבר הכנסת מהקואליציה, הזו אין סיכוי לעבור, וגם אם יקרה מעשה שטן והיא תעבור, בג"צ יעיף אותה לכל הרוחות, אך דבר טוב היא עשתה, היא העלתה על סדר היום את היחס של המדינה כלפי מיעוט ספציפי אחד, שאם לא יתוקן מיד, יכול להיות מושלך גם על מיעוטים אחרים, בין אם דתיים, לאומיים או עדתיים. העלאת הנושא לסדר היום הציבורי אולי פתח צוהר לתחילתו של שינוי היחס כלפי הפלסטינים.

אי לכך יובא חוק הנאמנות לדיון במליאה מיד.